כתב נולד אורי אליצור
"אלון, השנה תבוא למדורה של הכיתה?"
כל שנה אותה שאלה, וכל שנה תירוץ אחר. בשנה שעברה היו מבחנים ללמוד אליהם. לפני שנתיים הוא היה חייב להספיק פרויקט חשוב ולפני שלוש שנים הוא היה חולה, או עייף או כל תירוץ אחר, רק לא ללכת למדורת ל"ג בעומר, באופן כללי הוא מאוד נרתע מאש. והוא ניסה הכול, טיפולים, ניסיונות, פשוט הכול. אבל בכל פעם שמישהו הדליק לידו אש, עשה לידו קומזיץ, או אפילו סתם דיבר על אש. זה חזר אליו, הוא היה בן 11 אז, אבל החוויה היתה חרוטה בו חזק כל כך כאילו היא קרתה אתמול. זאת הייתה מדורת הל"ג בעומר הראשונה שלו עם החברים, בלי ההורים. היה צחוקים, הם עשו שטויות. אבל היה ברור לכולם דבר אחד, האש היא לא משחק. הוא זוכר כל פרט, ההמבורגר הראשון ירד מהמנגל. ניר, אבא של אביעד, זה שהשגיח עליו ועל החברים. שאל:" מי רוצה את ההמבורגר הראשון"? אלון כמובן, נידב את עצמו לטובת העניין, הוא רץ לעבר ניר כדי ליטול את ההמבורגר אך לפתע החליק על אבן סמוך למדורה. הוא הרגיש צריבה עזה הולכת ומזדחלת במורד גבו, והוא לא הצליח לזוז ממקומו: הוא פשוט בער באש, הוא לא הרגיש כבר שום איבר בגוף. הוא התעורר בבית החולים, מלא כוויות בגבו וברגליו. הוא עבר תהליך שיקום ארוך, ועד היום הוא לא נכנס למים חמים מדי. אפילו כשהוא מתקלח.
"אלון! אז אתה בא או לא בא השנה? נו תבוא, יהיה כיף"
"לא, גם השנה אני לא חושב שאני אבוא…"
"טוב, סבבה, רק באתי להודיע לך, אז אם תרצה, פשוט תבוא למקום הקבוע שלנו בהרים, ותביא נקניקיות אם אתה בא"!!! אמר לו עמית והלך משם.
ביום רביעי יש לאחותו של אלון יום הולדת. הוא ניסה לשכנע את אבא שלו כל כך הרבה פעמים שפשוט לא ידליק נרות על העוגה. מה, זה חוק שחייבים לשים נרות על העוגה? אבא, כמו בכל עניין שקשור באש לא הסכים. הוא אמר שאלון חייב סוף סוף להתגבר ולנסות לראות מה יקרה. אלון ידע שזה יהיה אסון. איך הוא יתגבר על הפחד? הוא כל הזמן הרגיש את היום הזה חוזר אליו. כל לילה חלם על היום הזה…
"קום כבר אלון! קום!!! כבר 12:00 בצהריים איך לא התעוררת???"
אלון לא האמין, הוא הסתכל בשעון, 12:10! טוב, לבית הספר הוא כבר לא יגיע, אבל מה יהיה עם יום ההולדת של נילי אחותו? היום יום רביעי. הוא היה חייב לשכנע את אבא שלו. למה שבעצם לא יזמינו פיצה? מה רע בפיצה? כן, הוא ידבר איתו… אבל באותו רגע שעברה המחשבה בראשו של אלון, הדלת נפתחה.
"אלון? אתה פה?"
"כן, אבא"
"אלון, תראה חשבתי על זה ו… נילי הסכימה שלא יהיה נרות על העוגה, אתה יודע זאת לא מצווה, אולי צריך עוד בשלות ובגרות כדי להיפטר מהטראומה ו…"
בשלב הזה אלון כבר לא הקשיב לאבא, אני לא בוגר? בטח שאני בוגר! הוא לא יכל לסבול את המחשבה הזו. הוא שנא אנשים שחושבים כך כלפיו בייחוד כשזה אבא שלו.
"טוב, טוב, טוב, אבא אני מוכן שיהיו נרות אבל… אבל רק לקצת זמן ו…"
"אתה בטוח"?
בעצם אולי לא… ו… כן, בטח שכן, אני לא בוגר?
"כן"
לאלון היה נחמד ביום ההולדת ואפילו הנרות לא היו כל כך נוראים, בעצם הם כן קצת הפחידו אותו, אבל קצת, מה שבטוח הוא לא יוכל להגיע למדורת ל"ג בעומר, זה כבר אין סיכוי… לא, בכל זאת הוא עדיין קצת מפחד…
כבר 19:00 בערב. מהחלון כבר התחילו להריח עשן מדורות. אלון ישב על המיטה חסר מעש, כול האחים שלו כבר הלכו. כל אחד למדורתו שלו, גם ההורים שלו הלכו למדורה עם חבריהם שלהם. רק אלון נשאר בבית.
'אני כבר בן 14, למה אני לא יכול פשוט להתגבר על הטראומה וללכת? למה? מהנרות ביום ההולדת לא פחדתי, טוב אולי קצת, אבל למה אני לא יכול להתגבר?' הוא חשב לעצמו.
אש זה דבר טוב. אנשים חוגגים איתה יומהולדת הם מתחממים ממנה בחורף ו… ללכת למדורה זה בסך הכל להיות שם וזהו…
הוא חייב להיות שם, ובעצם, מה כל כך קשה ללכת לשם? פשוט להיות שם? האם הוא לא יכול לשלוט בגוף שלו? רצף רגשות עזים הציפו אותו, הוא חייב ללכת. פשוט להיות שם, הוא לא יכול כבר, לא יכול לסבול את הפחד הזה מאש. הוא אמנם דלק באש, אבל אותו אש שנדלקה, כיבתה ניצוץ אחר שמסרב להידלק בליבו. האם אש חיצונית היא חזקה יותר מאש פנימית?
לא.
הוא פתח את המקרר נטל חבילת נקניקיות ויצא מהבית. את הל"ג בעומר הזה הוא כבר לא יבלה במיטה…