המסע אל הלב


 

painter-1246619_960_720

כתבה: פנינה גפן

לפני כחמש שנים, יצא אברהם (אָבֵרָה) פרדו בן ה-87 להתפלל בכותל. בכניסה לכותל אירעה תאונה קשה כששער חשמלי פגע בראש ובעמוד השדרה שלו. פרדו שכב חצי שנה בבית החולים ונזקק לשיקום ארוך. כשחזר הביתה, הוא לקח מחברת ועט של נכדיו, והתחיל לצייר. בציור הראשון הוא צייר כבשים ותרנגולות. אחר כך הוא צייר שדות עם קופים, בתים ועצים גבוהים. ברגע שהוא התחיל לצייר, הוא לא הפסיק. בציורים הופיעו כל זכרונותיו מאתיופיה, שם נולד, והצבעים חמים, עליזים ומלאי קסם. בימים אלו מציג מוזיאון ישראל תערוכה מציוריו של אברהם פרדו ויחד עם התערוכה יצא גם ספר הילדים 'אברה – המסע אל הציור'. כשמתבוננים בציורים קשה לנחש שיש מאחוריהם צייר בן 92 שהתחיל לצייר רק לאחרונה, מלווה בהרבה מאד סיפורים וזכרונות.

 

"רציתי לראות ילדים לבנים"

 

משפחת פרדו – אברהם, זהבה ו-12 ילדיהם -- עלו לישראל ב'מבצע משה' לפני כ-30 שנה. המשפחה היתה מיוחסת: אביו של אברהם היה הצ'יף של הכפר (זקן השבט) וזהבה היתה בת למשפחת כהנים. במושגים המקומיים, המשפחה היתה אמידה מאד: היו להם שדות תירס, חיטה ושעורה, והר שלם עם גידולי קפה. ולמרות העושר, הם חלמו על ירושלים. "בבית דיברנו על ירוסלם, ירושלים" מספר השחקן שי פרדו, בנו של אברהם. "בדמיון שלנו ארץ ישראל היתה מקום מושלם, בלי מלחמות, שכולו גן עדן". כשהמשפחה עלתה לארץ, שי היה בן שמונה. "הדבר הראשון שרציתי לראות בישראל היו ילדים לבנים. באתיופיה ראיתי פעם בחצי שנה אדם לבן. לא ישנתי כל הלילה, חיכיתי ליד החלון. פתאום ראיתי ילדים באוטובוס עומדים בשורה והייתי המום לראות כמות של ילדים לבנים. כשראיתי לראשונה באתיופיה איש לבן חשבתי שהורידו לו את העור. התחבאתי ממנו חצי יום וחשבתי לעצמי איזה גיבור שהוא לא חבש את זה…"

 

הנדיבות כסמל סטטוס

 

שי מספר כי באתיופיה אנשים מרוויחים את שמם ומעמדם על פי מידת הנתינה והנדיבות שלהם. "אבא היה ידוע מאד בנתינה שלו. בימי שישי היינו יוצאים אל השביל מחוץ לכפר כדי לשכנע זרים לבוא ולאכול אצלינו. ילדים שהצליחו להביא אורחים קיבלו אנגוצ'ה, מן עוגה קטנה וטעימה. כשהיו יוצאים כמה אחים לחפש אורחים, היינו מתחילים להתווכח בבית מי הביא את האורח. היינו משכנעים זרים ומביאים ורבים מי הביא את האורח. לא העושר והכח הגדיר אותנו. המעמד המכובד של אבא היה בזכות החסד ורוחב הלב ושמו הלך לפניו.

עד היום, בכל מיני הצגות שאני מעלה ברחבי הארץ, אני מגלה שאנשים עוד זוכרים את אבא מאתיופיה".

 

כשהמשפחה עלתה לארץ, הכל השתנה. התרבות, צורת החיים, המנהגים, והחברה – הכל היה אחרת. "פתאום אבא שלי, שהיה איש מוכר ואהוב, פתאום נהיה צל. המעמד, והאדמות, וכל התרבות השבטית שהיתה לנו במשך דורות, הכל נעלם, ופתאום כאן בארץ, אבא צריך איתו ילד לכל מקום שהוא הולך, כדי לתרגם ניירות ומסמכים בבנק או בדואר. ועם כל הקושי ולמרות הכל, מעולם לא שמענו מאבא ואמא אפילו תלונה אחת. הם רק מודים למדינה ולקב"ה על הזכות לעלות לארץ ישראל".

 

ציורים מתחת לכרית

 

מאז התאונה, כאמור, אברהם ישב בביתו וצייר. הוא הקפיד לעשות זאת בסתר, מבלי שאף אחד ידע. לאחר זמן מה, שי ואחותו גילו את הציורים מוחבאים מתחת לכרית בסלון והם התלהבו ועודדו את אביהם להמשיך ולצייר.

"אבא התבייש להראות שהוא מצייר" אומר שי. "צריך להבין שבתרבות שלנו להיות אמן היה נחשב מקצוע בזוי. אמנים היו נחשבים נוודים. הם נהגו לנדוד ברחבי אתיופיה (מדינה בת מאה מליון איש!) כדי להופיע בחתונות, כשכל חתונה נמשכה שמונה ימים. התחבורה התנהלה באמצעות סוסים, ולכן אם אמן הלך להופיע אז הוא חזר אחרי חודש הביתה, שזה אומר שהמשפחה היתה פגיעה במשך חודש. לא היה גבר שישמור על הבית".

על רקע הדפוס התרבותי הזה, אפשר להבין שלהתחיל ולעסוק באמנות נחשב צעד אמיץ. אברהם צייר וצייר, ילדיו קנו לו מחברות ציור וצבעים שונים והוא החל לפרוח וצייר מהבוקר ועד לערב.

 

למרות שאברהם לא היה 'אמן רשמי' באתיופיה, שי זוכר שאביו תמיד היה איש יצירתי מאד. "אבא היה ממציא דברים כדי להתגבר על איתני הטבע וכל הכפר היה מעתיק ממנו. אם למשל המים היו זורמים מהנהר ומאיימים להציף את הבתים, אנשים היו חופרים תעלות בצידי הבתים. אבא, לעומתם, היה עולה ומגלה את מקור המים ומסיט את כיוון הזרימה. גם כשהיינו במחנה הפליטים בסודן, בין מליוני אוהלים שהיו שם, היינו האוהל היחיד שהיו בו מפלסים.. תמיד היה לו ראש יצירתי אבל זה לא בא לידי ביטוי אמנותי".

 

יחד עם היכולת האמנותית במשפחה, אברהם לא אהב את הרעיון ששי בנו יהיה שחקן. "רצו שאהיה עורך דין או רופא, זה יותר טוב מלהיות 'אזמרי' (אמן).  מה שמדהים הוא, שכשאבא התחיל לצייר, שאלתי אותו איך זה להיות אזמרי, אז הוא השיב: 'זה טוב כי זה אומר שאתה ידען. אם אנשים באים ומתעניינים באמנות שלך זה אומר שאתה יודע משהו שהם לא יודעים'.

 

מקשיש 'מנותק' לגיבור תרבות

 

הציורים של אברהם מתארים את חיי הכפר באתיופיה: תרנגולים, שדות, קופים, כבשים ורועי צאן. בספר מסופר כי אברהם היה הנכד היחיד שקיבל במתנה מסבתו עגל. הוא נתן לו שם, וקרא בשמות פרטיים לכל בעלי החיים שהיו ברשותו. הקשר המיוחד הזה לחיות הוליד ציורים שיש בהם הרבה גוונים חמים של אהבה וחיוניות. מאחר והוא לא למד ציור מעולם, הסגנון שלו לא מושפע מאף אחד וכל ההחלטות שלו לגבי איך לצייר ובאילו צבעים להשתמש הן לחלוטין שלו. לפני כמה שנים, ילדיו של אברהם הציגו את ציוריו בתערוכה. הם לא חשבו שזה יעורר הרבה עניין והופתעו לגלות גל של התעניינות ביצירות. בהמשך התקיימו תערוכות נוספות, עד לתערוכה הנוכחית, הגדולה והמכובדת במוזיאון ישראל.

 

"כל מה שקרה זה סוג של נס" אומר שי. "התערוכה והספר עוררו הרבה עניין, וזה יצר משהו מדהים בין הדור הותיק של העולים מאתיופיה לבין הילדים שלהם. הרבה מהצעירים האתיופים לא רוצים לסחוב על גבם את הצער והכאב והזכרונות של הרעב, והסבל של מסע העליה והקליטה בארץ. הם רוצים להתערות ולהיות חלק מהישראליות, ולזרוק כל מה ששייך לעבר. כל פעם שהתפרסמו באמצעי התקשורת פרשיות שקשורות בעולי אתיופיה הם ברחו והתחבאו, לא רצו לשמוע על זה. והנה, פתאום יש דמות מבוגרת מהקהילה שבאה עם סיפור אחר, סיפור יפה ונעים שלא קשור לרעב ומחנות ומוות, ופתאום אבא הופך להיות גיבור תרבות, אמן, ומציג בתערוכה, כולם רוצים להיות כמוהו, ופתאום כל הגאוה האבודה חוזרת. פתאום הוא מייצג עבורם את כל האבות הקדמוניים שהם רצו לשכוח".

 

איזה מסר יש לדעתך בספר, מעבר לזכרונות האישיים?

 

"אף פעם לא מאוחר מידי ללכת עם מה שאתה אוהב" פוסק שי. "כששאלתי את אבא מה המסר לילדים, אמר שאם אוהבים משהו אז לא לעזוב אותו גם אם נהיה קשה או משעמם, להמשיך ולהתמיד, וכל האנרגיה של העולם תתגייס למענך כדי שזה יתמשש.

לא משנה מה עברת בחיים, ומה הקשיים שלך ומה יגידו עליך – לך עם הלב שלך. אבא התגבר על דעה קדומה שלהיות אמן זה לא מתאים. אבל הוא ידע לגלות את האהבה ולהיות אמיץ ולצאת נגד הדעה הזאת ולהגיד 'לך עם מה שאתה אוהב ותגשים את החלום'. זאת הירושה שהוא רוצה להעניק לילדים, לקהילה ולחברה בישראל".