המשימה: יציאת מצרים


להראל הר-טוב נמאס להיות כתב בהווה והוא החליט לצאת למשימת שטח בעבר. הוא חזר עם כאב גב (עגלת קש זה דבר ממש לא נח!) ובלי בגד ים (נחשון בן עמינדב השאיל וטרם החזיר) ועם שלוש מסקנות ברורות

 

הבנתי שנמאס לי להיות כתב רגיל בעיתון, והחלטתי לצאת למשימה אמיתית בשטח, ולהיות כתב חוקר: אחד שנושם את האדמה ומתמודד עם המציאות פנים מול פנים. כששאלתי את העורכת, היא אמרה שיש לה מקום מושלם לשלוח אותי אליו, ונתנה לי כרטיס חזרה בזמן. לא ידעתי לאיפה ולמתי, אז לקחתי איתי אוכל, מים, שק שינה, בגד ים, דובי ויצאתי למשימה הראשונה שלי ככתב חוקר.

 

21:00, ארץ גושן, מצרים

 

קמתי בתוך רפת. כולי מלא בבוץ מסריח. כשנעמדתי, שמתי לב שפרה משוגעת דוהרת לכיווני. מכיוון שאני אדם בוגר, ובגלל שאני יודע איך להתנהג עם חיות, זרקתי עליה את הדובי שלי ורצתי בלי מעצורים. "פרה משוגעת! פרה משוגעת!" צרחתי. מהר העפתי על הפרה צמאת הדם הזאת דברים שראיתי בחצר, מצאתי את הדלת החוצה, יצאתי וסגרתי מהר. תוך כדי שאני מתנשף, שמתי לב שלידי יש משפחה שצובעת את המשקוף. ניגשתי לאחד הילדים מהמשפחה ואמרתי: "אם אתם רוצים לעשות שיפוץ לבית, כדאי לכם לצבוע בצבע שמנת ולא אדום. זה יותר מדי צעקני"

"ראשית כל, זה לא צבע אדום," ענה לי הילד; " זה דם. ושנית כל, מי אתה?"

עניתי לו כמובן, שאני עיתונאי חוקר מהדרגה הראשונה בתחום, ואני קצת כמו סוג של אל מהמקום שאני בא ממנו.

"איך קוראים לך?" שאלתי.

"פדואל" הוא ענה.

שאלתי את פדואל למה הם צובעים את המשקוף בדם, והוא ענה לי זה כי עוד מעט ה' מטיל מכה על מצרים, ומי שיצבע את המשקוף שלו בדם, ינצל. אחרי המכה הזו, הם אמורים לצאת לחופשי מעבדות.
הבנתי שהגעתי למקום הנכון.

"תגיד, יש מצב שאני מצטרף אליכם למסע?" שאלתי.

"אתה שימושי במשהו?" פדואל שאל.

אמרתי לו שאין לי מה להציע, אבל אני ממש ממש ממש רוצה.

אחרי חצי שעה של בכי, ואחרי שאמרתי לו שאני לא אעזוב לו את הרגל עד שהוא ייתן ללכת, הוא הסכים. "בתנאי שאתה בשקט, ושתכנס לתוך עגלת הקש שאנחנו סוחבים איתנו" הוא אמר.

מי אמר שאין יתרונות בתור עיתונאי חוקר? כל מה שאני צריך לעשות הוא לישון בתוך עגלת קש נעימה, בשעה שסוחבים אותי בלי שאני צריך ללכת! יש יותר טוב מזה?!

 

3:00 לפנות בוקר, מדבר סיני

 

טוב, זוכרים שאמרתי לכם שזה כיף שסוחבים אותך בעגלת קש? אז טעיתי. אני מלוכלך, קוצני, מסריח ועייף. בנוסף לכך, כל הגוף שלי כואב. ולמרות שלי כאב, כל מי שמסביבי היה בשקט וחדור מוטיבציה לצאת מעבדות.

לא הצלחתי להבין את זה. אני חייב להגיד שלא ממש ככה דמיינתי את יציאת מצרים. תמיד חשבתי שכל עם ישראל יצא מהעבדות מורמי ראש, בגאווה, ובהרגשת ניצחון. אבל במציאות זה היה ההפך הגמור- אנשים עייפים, כפופים, גוררים את הרגליים בבהלה, בורחים ממי שהעביד אותם. שאלתי את עצמי, למה דמיינתי את זה כל כך אחרת.

"איזה כיף, הא?" פדואל שאל אותי.

"מה כיף בדיוק?" עניתי לו. "זאת יציאת המצרים שכל כך חיכיתם לה? רציתם לצאת בתור אנשים שבורחים או בתור גיבורים? לא חשבתי שזה יראה ככה!"

 

פדואל חשב קצת, וענה לי תשובה יפה: "אתה צריך להבין, שבתור עם שרק עכשיו נולד, אנחנו נמצאים במציאות הרוחנית הכי נמוכה שיש- עבדים שמיום היוולדם לא מכירים מציאות אחרת. בחלומות הכי וורודים של האנשים פה לא חשבנו שנצא לחופשי. אז כשזה קורה, אין זמן לעשות טקסים מיוחדים או סעודה חגיגית- זה פשוט קורה- פסח מצרים"

והאמת, אני לא יודע למה, אבל הייתה הרגשה מיוחדת באוויר. למרות שאני עצמי לא יצאתי מעבדות לחירות, הרגשתי שאני ממש חלק מזה. למרות שכל מי שמסביבי עייף, ומתנשף, ההרגשה הייתה של חופש. דרור אמיתי.

 

6:00 בבוקר, ים סוף

 

ההרגשה הזו לא נמשכה הרבה זמן, כי מהר מאוד עגלת הקש שלי חרקה בלמים ונעצרנו מול חוף ים. זה היה ים סוף. לאט לאט התחלתי לשמוע אנשים מתחילים להתלונן: "בשביל מה יצאנו ממצרים?" אמר לי אחד האנשים. "בשביל למות? הכל באשמת משה!" לא הבנתי איך אנשים יכולים להיות כל כך כפויי טובה. לפני רגע הבן אדם הוציא אתכם מעבדות, וככה אתם חושבים שהוא ינטוש אתכם?! איפה האמונה, אנשים?!

ובאמת, חושי העיתונאי החוקר שלי לא טעו, ומשה פנה לעזרה מה'. אחרי כמה זמן של התבודדות, משה חזר ואמר שהים יקרע לשניים, ונעבור בפנים.

אנשים כבר התייאשו. חשבתי להציע להם לשחות את כל הדרך, אבל אז נזכרתי שאני לא יודע לשחות, ואני ממש לא רוצה להישאר פה לבד לחסדי פרעה והמצרים. אז השארתי את הרעיון הזה לעצמי. הבנתי שהכול אבוד. איך נחלץ מהמצב הזה? מצד אחד מצרים, מהצד השני ים, ומלמעלה יש שמיים. מה עושים??

נחשון בן עמינדב, בחור שעמד בדיוק לידי היה נשמע נרגש. "יש לי רעיון. יש לך בגד ים?" הוא שאל.

"כן, אבל אתה צריך לשלם על הניקוי יבש, כי זה בגד ים איכותי" עניתי. "חוץ מזה זה גומי יקר, והבד הוא נושם, שבאמצעותו לא נוצר מגע ישיר עם המים וצריך לשמור ש- נחשון? נחשון?" פתאום הוא נעלם. שאלתי את פדואל איפה נחשון, והוא הצביע על החוף. לא האמנתי- נחשון נכנס לים! צעד אחר צעד המים כיסו את כל גופו. צעקתי לנחשון שיחזור, כי הבגד ים שלי טוב לבריכות עירוניות, ולא לים סוער. אבל הוא לא שמע אותי מכיוון שנשבה רוח חזקה מאוד. לצערי היא העיפה את כל החציר שהיה לי בתוך העגלה, ונהיה לי קר. משה הרים את המטה שלו גבוה, ובים נהייתה מערבולת. היה רעש חזק כל כך שלא הצלחתי להתרכז בשום דבר מלבד הים. בשלב מסוים המים התפצלו, וראיתי את האדמה בתחתית. "אחרי!" משה צעק. וכולם עשו כדברו.

 

זה היה מדהים- ממש חומות, משני הצדדים, עומדות מימיננו ומשמאלנו. זה היה כמו המצפה התת ימי- רק בלי מצפה! פשוט הלכנו בתוך הים! לצערם של כמה אנשים היו חלוקי נחל על הקרקעית שנכנסו לנעליים שלהם, אבל מזלי אני הייתי בתוך עגלה על גלגלים יציבה ומרוחקת מהקרקע.

כשיצאנו החוצה, הים נסגר וחזר אל שלוותו. רק באסה למצרים שהוא נסגר בדיוק עליהם.

הייתה הרגשת אנחה גדולה. נפטרנו מהאויב, אנחנו עם חופשי, ועכשיו הולכים לקבל את התורה. אבל אז קרה הדבר הנורא מכל- התחילו לשיר את שירת הים כדי להודות לה' על הנס. כולם שרו ורקדו חוץ ממני. אני פשוט גרוע בכל הקטע הזה של קורדינאציה, סולמות וקולות שניים. פדואל אמר לי להצטרף לשמחה, אז אמרתי לו שבטח, רק אני אלך להחליף לבגדים מתאימים לריקודים כדי שיהיה לי יותר נוח.

 

12:00 בצהריים, מודיעין

 

כשאף אחד לא שם לב, חזרתי חזרה להווה עם שלוש מסקנות מהמסע החוקר. הראשונה, פרות הן משוגעות. השנייה, אדום זה צבע מזעזע למשקופים, והשלישית, אלוקים גדול.

 

מיומנה של בת חורין

משנה: גם עטרת מזל שוקר היתה בארץ גושן ומביאה תיעוד אותנטי מהימים שלקראת יציאת מצרים. בלעדי לאותיות

יומני היקר!
כמה כיף לדפדף כך שוב בין דפי הפפירוס ולכתוב לך בימים טרופים אלו, אחרי שנים של רדיפה, אפליה ובייבי סיטר על ילדים מצריים ללא תשלום.
אני יושבת עכשיו באולפנת גושן מחכה לשמוע מה משה ואהרון יעשו היום למצריים. משה תובע בתוקף מפרעה להוציא אותנו ממצרים ופרעה מסרב, בכל פעם שהוא מסרב הוא מקבל מכה יותר יצירתית מזו הקודמת. אמא אומרת שכנראה פרעה נענה (או נהנה?) מזה ולכן קוראים לו מלשון "הפרעה" כי הוא סובל מהפרעת חוסר קשב וריכוז למשה. כדי להתעדכן, הוא עוקב אחרי עיתון 'ישראל מחר' ונבהל ממדורי העסקים המנבאים קריסה במחירי הנדל"ן עקב שביתת העבריים על רקע סיכסוך השיעבוד. במדור הספורט צופים בסופו של יום תוצאה של 10:0 למשה, במדור "מה מתבשל במטבח המצרי" התפרסמו מתכוני מרק צפרדעים עם קינוח ארבה, מדור האקטואליה פרסם כתבה של 'שלום כאן ועכשיו' עם הכותרת "מה רע לנו במצרים?"  וארגון 'בצלמו ובדמותו' מזהיר כי משה יגרור אותנו לאסון עם התפיסות הרדיקליות שלו ודעותיו המשיחיות. אבא קימט את הכתבה ואמר בזעם: "אם טוב להם, שישארו כאן, לעם היהודי יש רק מולדת אחת ואנחנו בדרך אליה…"

עלילותיו של אבא רק התחילו ודומה שהוא די נכנס לעניינים חזק. אתמול הוא הגיע הביתה אם איזה כבש וקשר אותו לראש המיטה שלו ושל אמא, אמא יוצאת מדעתה אבל שומרת על איפוק. גם גולדשטיין השכן מהאוהל לידינו הביא כבש, אישתו אמרה לו שזה "או היא או הכבש", כרגע מסתמן שהוא בחר בכבש.

מצב הרוח בגושן הולך ומתרומם מיום ליום, אחיי הקטנים אוספים בקבוקי מיחזור דם-למים כדי למכור למצרים ב 30 זוזים לאחד ועושים מזה כסף טוב. המצרים שטוענים שהמחיר יקר, ואחיי היקרים מפנים אותם חזרה לביתם להביא את יתרת הכסף הנדרש ממקום המחבוא, לאחר שווידאו את מקומו שעשו בסיור מקדים בבתי המצרים במכת חושך.

הכבש שכמעט נהפך לחלק מהמשפחה נעלם. אבא עשה לדלת הכניסה של הבית שלנו טקסטורה חדשה כשמרח דם של כבש על המשקוף והמזוזות. בטענה שזה עיצוב חדש . אם אמא לא הרגה אותו, כנראה שיש לזה סיבה יותר טובה…

בפעולה של בני עקיבא סניף "רעמסס" עשינו תרגולת שירטוט טיוטות מציאת כלים ואביזרים בבתי המיצרים בחסות מכת חושך.

בשבת אירגון בסניף הכנו כרזה חדשה "תורה ועבודה" במקום הכרזה הקודמת "עבודה ועבודה". במערכת השעות באולפנא תיגברו את שעות שיעורי התעמלות על מנת להיכנס לכושר לקראת הליכה רגלית ממושכת. ראש האולפנא והמורה לספורט התלבטו האם יש צורך להכניס חוגי שחייה לקראת חציית ים סוף. אצל הבנים בישיבה הגיע מורה חדש לסגל בשם נחשון שאמור ללמד  חתירה. אצלנו הבנות, בשעות התל"ן הוסיפו תיגבור בשעור מוזיקה בליווי דרבוקות.

אולפניסטיות עם אייפונים דאגו לעדכן את אפליקציית waze בניווט ליעד: "ארץ ישראל". משום מה האפליקציה מראה זמן הגעה משוער: 40 שנה (כנראה שיש תקלה בגוגל).

משה אומר להתכונן ל"ליל שימורים" שאין לי מושג מה זה, הקומונרית אמרה שזה דומה ללילה לבן רק שבמקום פוייקה וטונה מעושנת אוכלים כבש והבנים שבחבורה שמחים כי אמרו להם שאסור להשאיר ממנו כלום, רק עצמות.

נ.ב איזה כיף להיות בת של מלך

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *