מסגרת חגיגות ה-60 לישראל הוכרזה הדוכיפת כציפור הלאומית של ישראל. אתם מוזמנים להכיר ציפור כחול-לבן, שחיה ממש לידכם
"אנחנו צריכים לבחור את ראש הממשלה?" פער ילד מנומש עיניים גדולות.
"לא, אני חושבת שאנחנו צריכים לבחור את ראש העיר", אמרה ילדה שצמה כהה וארוכה השתלשלה מעל כתפה.
"רעיונות מאוד יפים", חייכה הגננת לילדי הגן. "אבל הגן שלנו נבחר להשתתף בבחירות אחרות. היום, עם אזרחים נוספים, נבחר את הציפור הלאומית של ישראל".
שקט השתרר בגן. הילדים בהו בגננת.
"נכון שיש דגל השייך רק למדינת ישראל?" המשיכה הגננת. "אז אנחנו רוצים לבחור את הציפור המקסימה ביותר בין הציפורים המעופפות בשמי ארצנו. על הקיר תליתי עשר תמונות של ציפורים.
אספר לכם קצת על כל אחת מהן, ובסוף היום יאמר לי כל ילד את שמה של הציפור אותה אהב מכל".
כשהגיע שליח החברה להגנת הטבע לגן, הגישה לו הגננת את המעטפה. "תאמין לי", היא מחתה את הזֵיעה מעל מִצחה, "היו אלו בחירות מורטות נוצות ועצבים".
"באמת קל יותר לבחור את ראש הממשלה", חייך הבחור.
הציפור שלא יודעת לעוף
במאה ה-13 רווחה אמונה תפֵלה ואכזרית: בני אדם חשבו כי האדם שינתח דוכיפת חיה ויאכל את לבהּ בעודו פועם – יוכל לחזות את העתיד ולקרוא מחשבות.
היום כבר פחות מאמינים באמונות תפלות מן הסוג הזה, תודה לאל, אבל הדוכיפת היא ציפור שקשה לפספס. ציצת נוצות כפולה מזדקרת על ראשה, כמו כרבולת. גם השם דוכיפת (דו-כיפה) הגיע כנראה מ"כיפת" הנוצות הכפולה שהציפור הזו נושאת.
צבעי הגוף של הדוכיפת אף הם מושכים את העין: גוף חום-צהבהב לצד כנפיים וזנב מפוספסים בשחור ולבן. הדוכיפת חיה במקומות נמוכים, ולא מרבה לטפס על עצים ושיחים, כך שעליה להיזהר מאוד מטורפים. היא מרבה להלך על הארץ, להניע את ראשה ולנקר מִדֵי פעם באדמה. חשוב לציין כי תעופה היא לא הצד החזק שלה. אולי היא מנסה, אבל היא לא מצליחה להניע את כנפיה חזק מספיק. לכן הדוכיפת עפה בגובה נמוך ובקלילות, ולא מצליחה לצבור מהירות.
הדוכיפת חיה באירופה, באסיה ובאפריקה בשטחים הפתוחים: בשדות, בגינות הנוי, במטעים וביערות. בישראל תמצאו אותה בעיקר במישור החוף, אבל אט-אט מציצה הכרבולת שלה מבין המדשאות והשדות המעובדים בכל רחבי המדינה. הדוכיפת מצויה בישראל במשך כל השנה, אך יש גם ציפורים המבלות אצלנו חופשת אביב וקיץ, ועפות הלאה.
טובה לחקלאות
הדוכיפת משתמשת רבות במקורה הארוך, בעזרתו היא מחטטת בקרקע, בדשא ובגללי בקר, ושולפת מעדנים. דוכיפת תשמח לאכול חרקים, תולעים ואפילו זוחלים קטנים, ומִסיבה זו היא נחשבת לציפור המועילה לחקלאות.
הלשון של הדוכיפת מנוּונת, ולא יכולה לעזור לה לדחוף את האוכל פנימה. לכן מצאה הדוכיפת דרך מצחיקה לאכול: היא פשוט זורקת את טרפהּ באוויר, ובולעת אותו לאחר שהוא נופל לתוך פיה.
הדוכיפת היא ציפור טריטוריאלית השומרת על בֵּיתה מפלישת אורחים בלתי קרואים. אך אם אורח לא רצוי יתקרב בכל זאת, ישמיע הזכר קולות נשיפה מאיימים, ויזקור את ציצת ראשו להעברת המסר: "אני גדול יותר ממה שאתה חושב".
כשהזכר מחפש בת זוג, הוא נעמד במקום גבוה, מרכין את ראשו, פורש את ציצת ראשו בגִנדור ומתחיל… לשיר! לכל זכר אורך צליל שונה. חוקרים גילו כי הנקֵבות מעדיפות שירים עם "בתים ארוכים".
כשבחירת לבו מגיעה, סוף-סוף, הזוג תמיד חושב קדימה. יחד יחפשו מקומות קינון, ובמשך זמן החיפוש והשוטטות, הזכר המפנק מסתובב סביב הנקֵבה ומאכיל אותה.
זהירות: מסריח פה!!!
הדוכיפת שייכת לקבוצת עופות הנקראת "מקנני חורים". עופות אלה בוחרים את מיקום הקן בחורים, שבתוכם מוגנים הבֵּיצים והגוזלים מכל מי שעלול להציק להם. הנקר, הנמנה גם הוא על "מקנני החורים", קודח בעצמו את חור הקינון שלו. הדוכיפת, לעומתו, מחפשת חורים מוכנים. נקרות עצים, סדקים בקירות אבן, צינור זקוף, רהיט נטוש, ומחסה רעפים בעליות גג – בכולם תשמח הדוכיפת לשכן את בֵּיצֵיה וגוזליה הרכים. שנה אחר שנה חוזרת הדוכיפת בדיוק לאותו קן אהוב ומוכר.
הנקֵבה מטילה חמש ביצים בצבע אפרפר-ירקרק, ומגִנה עליהן בנשק הכבד ביותר שיש לה:
בלוטת השומן של האם, המפרישה שומן לשימון הנוצות (למטרת ניקיון ודחיית לכלוך), הופכת בתקופת הקינון לבלוטת ריח. היא מפרישה נוזל בעל ריח דוחה במיוחד, ומושחת אותו להגנה על הקן והבֵּיצים.
מרגע הבקיעה, הגוזלים הקטנים פוערים את פיהם האדום ומבקשים אוכל, וההורים מנסים לעמוד במשימה בכבוד.
אם חתול רעב, למשל, מסתובב בקרבת הקן – ההורים ימתינו זמן רב עד שהאויב יסתלק מהמקום, ורק אז ייגשו לקן. רוב הסיכויים שהוא לא ימצא שם את מבוקשו, שכן הגוזלים אולי קטנים וחסרי הגנה, אבל כשהם ממש נבהלים, הם לוחשים ומתיזים תוך כדי לחישות את אותו נוזל מסריח שהאם מרחה בו את הקן והבֵּיצִים. לא פעם הם גם מקיאים אוכל חצי מעוכל, התורם לריח הנורא, והתוצאה משכנעת.
רוב החתולים והטורפים האחרים מעדיפים לא להתעסק עם קן של דוכיפת. משהו מריח להם לא טוב.
הידעת?
בחומש ויקרא מזכירה התורה את הדוכיפת, בפסוק המזכיר את העופות הטמאים: "ואת אלה תשקצו מן העוף, לא יאכלו שקץ הם: את הנשר, את החסידה, האנפה למינה ואת הדוכיפת…" (פרק י"א, פסוק י"ט).
לא תמיד כשאנו קוראים לבעל חיים בשם המוזכר בתורה, אנו מדברים על אותה ברייה. אבל במקרה של הדוכיפת, נראה כי מדובר באותה הציפור המוכרת. רש"י כותב על הדוכיפת: "תרנגול הבר וכרבולתו כפולה". נשמע מוכר?
תעודת זהות
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: עופות
סדרה: דוכיפתאים
מִשפחה: דוכיפתיים
סוג: דוכיפת
מין: דוכיפת