חוצה ישראל


 

תמיד חשבתי שאני מכיר את עצמי מההתחלה עד הסוף, עד לרגע שבו המורה הודיע בכיתה ש"נצא ל'מסע זהות', כדי שכל אחד יכיר את עצמו קצת יותר טוב". למרות שהייתי מבולבל 0מהמטרה המשונה של הטיול, לקחתי איתי כובע, נעליים סגורות, שלושה ליטר מים וארבע ליטרים של ציניות משובחת ויצאתי למשימה שלי עם הרבה חששות ושאלה אחת: מה החלק

החסר בפאזל האישיות שלי?

כתב נולד הראל הר טוב

 

יום ראשון: אין כמו נוף אמיתי

יצאנו לדרך. המסלול הראשון אותו נעבור, נולד עם השם המקסים: 'הר המוות' במכתש רמון. בזמן שאנו מטפסים עליו ואני תוהה למה קראו לו כך, אני רואה שלד של מישהו והשם של ההר הסתדר לי (סתם, סתם). במאמץ רב הכיתה טיפסה על ההר, חוץ ממני שאיכשהו בכל הטיולים האלה אני מוצא את עצמי משתרך מאחור עם החובש. הכלל שלי לעבור טיולים מהסוג זה הוא פשוט -- אם אסתכל למעלה אתייאש, ואם אסתכל למטה אתעלף, אז אני מסתכל רק על הצעד הבא ועובר אותו לאט אבל בטוח. לילד לצידי נתפסה הרגל. לאט ובטוח אנו עוברים את ההר בעבודת צוות. כשמגיעים לפסגה, בחלק הכי גבוה במכתש, אני רואה את כל מה שעברנו. נוף מדהים. ולכל המזלזלים -- לראות נוף כמו זה בתמונה זה בכלל לא אותו דבר. בתמונה אני לא יכול לראות את הענן שנע מעלי באיטיות. אני לא מסוגל להרגיש את הרוח החזקה שמנשבת. ובטח ובטח שאני לא יכול לשמוע את דפיקות הלב המואצות שלי שצורחות: "אל תעשה את זה לעולם!" אבל משום מה, אני לא מקשיב להם. הכיף והחוויה חזקים מזה.

 

יום שני: מה אפשר להקים בחולות?

בואו ואספר לכם משהו על ארץ ישראל. אני יודע שרובכם מסתכלים החוצה מהחלון ורואים בניינים גבוהים, גינות ציבוריות ושטחים ירוקים. אבל רוב המדינה בכלל לא ירוקה. היא צהובה! כן, רוב מדינת ישראל היא עשרות קילומטרים של חול אין סופי. בדומה ליום הראשון, גם הפעם אנו מטיילים בין סלעים ונוף מדברי, אבל בשונה מהפעם הקודמת, הפעם היום הזה בסימן 'אלונקות'- על כל ילד בכיתה לקחת בתורו ל- 20 דקות אלונקה ולסחוב אותה בעצמו במהלך הטיול. יאיי.

מתחילים ללכת. בין אבן לעוד אבן שנכנסות לי לנעל דרך חורים סודיים שאני לא מודע לקיומם, אנחנו מגיעים להר עם השם המזמין 'חוד העקב' (מי לעזאזל ממציא את השמות האלה?!). ונחשו תור מי לסחוב את האלונקה? נכון מאוד. וככה מצאתי את עצמי מטפס על צלע הר בשיפוע של 170 מעלות, מזיע, עם אלונקה ותיק עמוס ציניות בלי לראות את הקצה. אחרי שעה של טיפוס אין סופי, אנחנו מגיעים לאוטובוס, עייפים ומבולבלים. למה עשינו את זה? מה זה נתן לנו? כשאני שואל את המורה הוא אומר לי שעכשיו נגיע למקום שיענה לי על השאלה. קבר בן גוריון.

ובאמת, אחרי שנרגענו, והסדרנו נשימה, האוטובוס חרק בלמים ליד גן צמחים יפיפה. במחשבה ראשונה, זה לא נראה כמו קבר בכלל. זה נראה כמו גינה ציבורית מטופחת. כל ילד בתורו מניח אבן על הקבר של דוד בן גוריון ואשתו פולה, ומשתאה מהנוף המדהים. ואז הבנתי -- בדיוק כמוני, גם החלוצים שעלו ארצה לא ראו דבר מלבד חולות ומדבריות. אך בניגוד אלי, הם ראו בשום דבר הזה קרקע פוריה להקים מדינה. הם התיישבו, עבדו והתמודדו עם כל הקשיים בלי טענות. ובזכותם, אני מטייל לי במדינה מרוצה ומסופק מכל הטוב הזה.

 

יום שלישי: מי חשב שסנפלינג זה פינוק?

אחרי היומיים המטורפים שעברו עלי סוף סוף החליטו שרוצים לפנק אותנו במשהו אחר, מרענן, כיפי, מגבש וקליל. סנפלינג. למי שלא יודע, סנפלינג זה ענף ספורט שבו ילד בן 17 קושר אותך לחבל שצידו האחד מחובר בבורג חלוד לסלע לא יציב, והצד השני של החבל מתנפנף אי שם 40 מטר מתחתך. אמרתי למדריך שהענף הזה הומצא בגלל חוסר האמצעים, אבל מאז שהמציאו את המדרגות הנעות, המין האנושי מסתדר יפה מאוד בלי לקפוץ מצוקים בכדי להגיע ממקום למקום. הוא ענה שזה כיף ושנורמאלי לפחד. הלכתי לפינה והתקפלתי לתנוחה עוברית. עצמתי עיניים חזק, ובלי ששמתי לב רגע אחרי זה אני מוצא את עצמי קשור לחבל על ההר. פתחתי עיניים וסגרתי מהר. אבל ברגע הזה שפתחתי לשנייה וחצי, הנוף שראיתי מהנקודה בה עמדתי היה כך כך יפה, שזה היה שווה הכל (או שלא). אחר כך ישבתי במסעדה הסמוכה, אכלתי, שתיתי, וחיכיתי שהכיתה תסיים לקפוץ מצוקים. מפה לשם הסתבר שחיכיתי במשך שש שעות. סבלנות היא גם חלק מהזהות שלי. טוב, מחר זה יום אחרון. נקווה לטוב.

 

יום רביעי: החתיכה האחרונה בפאזל

הנחתי את הראש על החלון הרועד באוטובוס, וחיכיתי לעוד יום של נוף מדברי. לאט לאט המראות של החולות וההרים הפכו למראות ירוקים של עצים ודשא ובתוך רגע אני כבר מבין שהגענו לירושלים. התחלנו את היום בהר הרצל. המקום הזה כל כך גדול. מצד אחד קברים של ראשי ממשלה, נשיאים, רמטכ"לים, ומהצד השני חיילים פשוטים, לפעמים כאלה שעוד לא גויסו לצבא באופן רשמי, שעשו הכל כדי לשמור על המדינה. מחלקת הקברים אנו עוברים למוזיאון הר הרצל. במוזיאון אנו  עוברים בין תחנות חייו של הרצל: ילדותו, עבודתו כעיתונאי, ופעילותו הדיפלומטית הקשה. הרצל אומנם לא הספיק לראות את חזונו בחייו, אך חזונו התגשם ועוד מעל למצופה.

משם אנו מגיעים לכנסת. מצטלמים. מקבלים תעודות זהות (אני די פוטוגני, מסתדר). מבקרים במליאה וצופים בחברי הכנסת בפעולה. כשמגיע אחר הצהריים, אני מרגיש שמשהו חסר לי. שמשהו לא עובד כשורה. וכששמעתי קרקור מאזור הבטן שלי, הבנתי מה חסר לי. אוכל! לאפה קטנה בשוק מחנה יהודה תחתום את היום הזה כמו שצריך. השעה כבר הייתה מאוחרת, הייתי עייף, שבע, אבל עדיין לא מרוצה. משהו עדיין היה חסר לי. (והפעם זאת לא שווארמה) חריקת הבלמים האחרונה של האוטובוס הייתה בחניית הכותל המערבי. זה מה שהיה חסר לי. תפילת הערבית בכותל המערבי מסדרת לי את העבר הווה והעתיד. שם, מול האבנים העתיקות, כל חתיכות פאזל האישיות מסתדרות לי. ועכשיו, כשכל הפאזל שלם, אני מצליח לזהות את הזהות שלי.