צב יבשה מצוי
כשהייתי קטן, מי שרצה לספר על אדם אחר שהוא מגושם וגמלוני השתמש בביטוי "איטי כמו צב". אוכלוסיית הצבים זכתה לעדנה מסוימת עם הופעת סדרת "צבי הנינג'ה", אבל כיום הצב המצוי בעיקר חושש לגורלו. שטחי הגידול הטבעיים של הצב, הניזון בעיקר מעלים ומפירות, הולכים וקטנים ככל שגדלה ההתפשטות העירונית של האדם והבנייה של יישובים חדשים. משנה לשנה מתמעט מספר הצבים בישראל, מכמה סיבות. הראשונה שבהן היא היא דריסה של רכבי שטח. הצבים יודעים לשמור על מקומות המחיה שלהם ונזהרים מלרדת לכבישים מסוכנים, אך רכבי השטח חורכים בגלגליהם גם את שטחי הטבע הפראי שבו מסתובבים הצבים להנאתם. צבים רבים מתים בכל שנה בעקבות דריסה בשוגג של רכבי שטח. גורם נוסף ומפתיע שמגביר את קצב היעלמות הצבים בישראל ובעולם הוא איסוף צבים לחיות מחמד ולמכירה. אני בטוח שרבים מכם חלמו לגדל צב בבית – חיה נעימה ושקטה, לא דורשת הרבה ולא ממהרת לברוח מהכלוב שלה. אבל כשהצבים גדלים בשבי (שזה המונח המקצועי המנוגד לגידול בטבע, והוא מתייחס לכל גידול של חיות מחוץ לביתן הטבעי), הם אינם מתרבים, ובשל כך כמות הצבים בעולם יורדת.
מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לצבים? להזהיר את ההורים מנהיגה בשטחים פתוחים ובדרכים לא מסומנות, ולדווח על מכירה של צבים כחיות מחמד. דונטלו, מיכלאנג'לו, רפאל ולאונרדו – הלא הם ארבעת הצבים המופלאים – יודו לכם.
קרקל
הוא נראה כמו חתול, קרוב משפחה של הנמר וקופץ כמו קנגורו: הקרקל הוא חיה שאתם חייבים להכיר. יש לו פרצוף מסתורי, זנב ארוך ופרווה צפופה וזהובה, והוא נפוץ בעיקר באפריקה ובצפון הודו. מצבו מבחינת הכחדה עולמית הוכרז "קרוב לסיכון", אבל אצלנו בארץ הוא כבר כמעט נעלם לגמרי. הערכות מדעיות מספרות שבארץ חיים פחות ממאתיים קרקלים, רובם באזורים המדבריים של הנגב. לפעמים הקרקל, המכונה גם "חתול המדבר", מופיע גם במקומות לא צפויים: תצפיות מעידות על הימצאות קרקלים גם בבקעת הירדן ובדרום רמת הגולן. מזונו העיקרי של הקרקל הוא ציפורים וארנבים. לקרקל יש ניתור שמגיע עד שני מטרים, וכך הוא מסוגל לתפוס את הטרף שלו גם אם הוא מעופף באוויר. היות שמזונו העיקרי מתמעט בטבע בעקבות ציד חוקי, גם הקרקל הולך ונעלם.
בעבר הוא היה נדיר יותר. חוקר טבע נודד שהסתובב רבות בארץ ישראל ציין לפני כמאה וחמישים שנה שהוא מעולם לא נתקל בקרקל בארץ. הקרקל אינו אוהב חברה, והוא חי בבדידות מרובה. לעיתים בין קרקל בודד אחד למשנהו יש למעלה ממאתיים קילומטרים רבועים. הוא טורף בעיקר בלילה, ואת הימים הוא מנצל למנוחה. הקרקל הוא חיה אהובה כל כך, שבצה"ל החליטו לקרוא לאחד הגדודים על שמו. אז בפעם הבאה שאתם רואים קרקל, אל תשכחו להצדיע!
עטלף
תירגעו, הוא לא כזה מפחיד. לעטלפים יש שם רע: הם נראים קצת מוזר, מסתובבים בעיקר בלילה ומשמיעים צווחות מוזרות, אבל זו לא סיבה לשנוא אותם. בניגוד לאגדות, במציאות עטלפים לא באמת ניזונים מדם. רוב העטלפים אוכלים חרקים קטנים, ומיעוטם ניזונים מפירות. בסך הכל מדובר בחיה מרשימה ביותר. העטלף חי בלהקה עם עוד אלפי עטלפים כמוהו, יש לו יכולת ניווט מדהימה הודות לשימוש באקוסטיקה ובהד, והוא מסייע רבות לחקלאות. במשך השנים התברר לחוקרים כי לעטלפים יש חשיבות גדולה בכל הקשור לאקולוגיה. הם מפיצים זרעים ואבקנים של פרחים ועצים וכך עוזרים להם להתפשט, ועל הדרך הם גם מחסלים את החרקים המזיקים לצמחיה.
סיפורם של העטלפים בארץ הוא סיפור עצוב עם סוף שמח. בעקבות התרבות המונית של העטלפים בארץ החליטו חקלאים להילחם בהם מחשש שיפגעו ביבול החקלאי. בין שנות החמישים עד שנות השמונים נהגו חקלאים מסוימים להרעיל ולעשן את מקומות גידולם של העטלפים וכך הביאו להתמעטות קיצונית באוכלוסיית העטלפים. כיום כבר מוכרת חשיבותם הגדולה והתעוררה המודעות לשימורם, ובעקבות זאת נעשים מאמצים נרחבים כדי לעזור להם להתרבות. אחד המיזמים המקסימים בתחום הזה שייך לצבא ההגנה לישראל. בעקבות חתימת הסכם השלום עם ירדן ונטישת המוצבים הצבאיים הסמוכים לה, מוצבים לשעבר עברו הסבה למאורות עטלפים חיות. אלפי עטלפים ניצלו בזכות המוצבים הנטושים. עוד יבוא שלום עלינו, ועטלפים נוספים יוכלו לחיות כאן בשלווה.
לא הכל אבוד. בין כל המינים שבסכנת הכחדה עולמית יש כמה סיפורי הצלה מופלאים. אחד מאותם סיפורים מעוררי השראה הוא סיפורו של הברבור. הברבור הלבן והיפהפה כמעט שנכחד בעקבות ציד מרובה מצד בני אדם. במאה שעברה עמד מספרם של הברבורים בארצות הברית על שישים ותשעה מינים בלבד. ארצות הברית קיבלה החלטה לשמר את אוכלוסיית הברבורים הלאומית, וכיום, שלושים שנה אחרי אותה החלטה, מסתובבים ברחבי אמריקה מעל ארבעים ושישה אלף ברבורים צחורים. יש תקווה.
תמונה: freedigitalphotos