קיבץ ועיבד: צוריאל הורוביץ
4,000 שנות היסטוריה, 2,000 אתרים אריכאולוגיים, 800 מטרמעל פני הים, 70 שמות, 47 שנות איחוד, 24 מלכים תנ"כיים, 7 שערים, 2 בתי מקדש, עיר אחת ומאוחדת. לרגל יום ירושלים, אותיות מביא לכם סיפורים עם ניחוח של אבנים וזהב
ירושלים. מין עיר כזו שכולם אוהבים. יש בארץ שמונים אנשים שהשם הפרטי שלהם הוא "ירושלים". כולם רוצים בה חלק. אחרת איך תסבירו שגם בפולין, בניו יורק, בסלובניה, באנגליה ובניו זילנד יש ערים שנקראות "ירושלים"? ירושלים היא עיר ברמה בין-לאומית, בשם "ירושלים" משתמשים גם להקה שוודית, ספר פילוסופי גרמני, הצגת תאטרון בריטית, פזמון אמריקאי, מופע אופרה איטלקי, אוניברסיטה הודית, משחק מחשב סלובני וגם וירוס אינטרנטי. מעל שני מיליון וחצי תיירים מגיעים מכל העולם בכל שנה כדי לגלות את נפלאות העיר. לרגל יום ירושלים הארבעים ושבעה קיבצנו בשבילכם ארבעה סיפורים קצרים שמשקפים את האווירה וההיסטוריה הייחודית של העיר.
אהבתם של שני אחים
אגדה עתיקה מספרת על שני אחים שחלקו שדה משותף. במשך השנה היו מעבדים יחד את השדה, זורעים את הזרעים וקוצרים את התבואה, ומדי תקופה בתקופתה היו חולקים ביניהם את הגידולים שווה בשווה. כל אחד מהם התגורר על גבעה קרובה, ולשם חזרו בסוף יום העבודה. האח המבוגר היה נשוי ותיק, אב לכמה ילדים קטנים, שחי בצמצום והיה מאושר. האח הצעיר ממנו היה עדיין רווק. לילה אחד שכב האח הצעיר במיטתו וחשב בלבו: "הלא אחי הגדול מטופל בילדים, ובוודאי זקוק הוא לתבואה יותר ממני. יהיה נכון שאביא לו חלק מתבואתי." לאט ובשקט הלך הצעיר לערמת התבואה שלו, לקח עמו חופן גדול של חיטים והעביר בזריזות לערמה של אחיו הגדול. מיד חזר למיטתו ושקע בשינה. באותו הלילה נדדה שנתו של האח הבכור. "הלא אחי הצעיר עדיין רווק," הרהר במיטתו, "עוד צפויות לו הוצאות רבות על חופה וקידושין, דירה ונכסים. אעביר לו נתח מתבואתי, כך ראוי לעשות." הדבר נמשך ימים מספר: האח הצעיר מגניב תבואה לחלקתו של הבכור באישון לילה, ואילו הבכור מפריש מתבואתו ומזיזה לכיוון החלקה של אחיו הצעיר בחסות החשכה. לילה אחד, בעוד שניהם מעבירים מתבואתם איש לאחיו, נפגשו במפתיע באמצע הדרך. כשהבינו שניהם מה עוללו איש לרעהו התחבקו ובכו מאושר. במקום שבו נפגשו האחים, כך לפי האגדה, היה עתיד להיבנות בית המקדש בירושלים.
*
הצדיק מירושלים רואה רק את הלב
הרב אריה לוין היה צדיק ירושלמי מוכר ואהוב שחי בעיר בתקופת שלטון הבריטים ועד לפטירתו בשנת תשכ"ט (1969). דרכו הייתה לבקר חולים ולגמול חסדים, ותמיד היה מאיר פנים לכל אדם. הוא היה מפורסם בכינויו "רב האסירים", בשל מנהגו לפקוד בתי סוהר ולעודד את רוחם של האסירים הכלואים בהם. הוא אהב את כולם, אבל במיוחד פינה מקום בלבו לאלה שלא שפר עליהם גורלם: שנים רבות היה מבקר בבית החולים למצורעים שבירושלים, ואהב במיוחד לסייע לאסירי המחתרות שנתפסו בפעולותיהם נגד הבריטים. ערב אחד, בעת שחזר מעיסוקיו, ראה מרחוק אדם שהכירו ורצה לגשת ולברכו לשלום, אך אותו אדם התחמק ונמנע מלפגוש בו. כשהצליח ר' אריה בכל זאת להגיע אליו, שאל ר' אריה את חברו מדוע זה מתחמק ממנו. ענה מכרו שלאחרונה החל להסתובב באין כיפה לראשו, והוא מתבייש לפגוש את ר' אריה בעקבות זאת. ענה לו ר' אריה בחיוך: "אני אדם נמוך קומה. אני לא רואה אם יש לאדם כיפה על הראש או לא. אני רואה רק עד הלב."
*
מעשה בשיניים תותבות
מלחמת העצמאות, שפרצה בעקבות הקמת המדינה, השאירה את ירושלים מחולקת ואף מבודדת. בהסכם הפסקת האש שנחתם בין ישראל לירדן לאחר תום המלחמה שרטטו הגנרלים של הצדדים השונים קו שסימן את הגבול בין המדינות על מפת העיר וחילקו אותה לשניים. אבל סימונים לחוד ומציאות לחוד: הקו במפה היה עבה, ובעצם כלל תחתיו רחובות שלמים, בתים ובניינים. מה יעשו מעתה כל אותם התושבים שמתגוררים בשטח הקו? האם הם חלק מירושלים הישראלית או חלק מירושלים הירדנית? לבסוף הוחלט שהמקומות שנמצאים בעובי הקו ייקראו "שטח ההפקר", והכניסה לשם תהיה אסורה לישראלים ולירדנים כאחד. בבוקר חמים ויפה של שנת תשי"ד (1954), פתחה הנזירה תרזה את חלונו המזרחי של בית החולים "סן לואי" שעבדה בו, ונהנתה מכמה רגעים של שמש ירושלמית. בית החולים "סן לואי" נמצא בשטח הישראלי של העיר, אך קירותיו המזרחיים נשקו לשטח ההפקר של העיר. הנזירה הקשישה השתעלה קלות, ואז קרה הדבר: שיניה התותבות של הנזירה נפלו היישר לתוך שטח ההפקר! תרזה נעצבה מאוד. מדובר בשיניים תותבות מסוג מיוחד במינו שניתן למצוא כמותם רק בחוץ לארץ, ועד שתגיע הזמנה חדשה תיאלץ להסתפק באכילת דייסות ונוזלים בלבד. לשטח ההפקר לא יכלה לגשת – האזור המוזנח היה מטרה קבועה לצליפותיהם של החיילים הירדנים מצידו השני של הגבול. מה תעשה? היא ידעה שכדורי המשחק של הילדים מתעופפים לפעמים לצדדים הנגדיים של שטח ההפקר, ודינם להישאר שם לצמיתות, כי הכניסה לשטח אסורה. האם זה מה שיעלה בגורל שיניה התותבות? הנזירה סיפרה צרותיה לאב המנזר, והוא ניסה לעודד את רוחה. בלבו היה ספקן בקשר לסיכויי ההחזרה של השיניים, אבל אחרי שהבטיח לתרזה כי יעשה כל שביכולתו כדי לעזור לה למצוא את שיניה פנה לעוזי נרקיס, קצין בכיר בצבא ההגנה לישראל. נרקיס ניגש לוועדת שביתת הנשק של האומות המאוחדות בבקשה להתיר לו להיכנס לשטח ההפקר על מנת להשיב לנזירה את שיניה התותבות. הוועדה יצרה קשר עם אנשי הצבא הירדנים, והם הסכימו לחיפושים בתנאי שיתלוו אל הקצין הישראלי נרקיס ואל הנזירה תרזה גם קצין ירדני ויושב ראש הוועדה של האו"ם. למחרת בבוקר יצאו הארבעה לחפש את שיני הנזירה, ואלה נמצאו אחרי חיפושים ממושכים מאחורי אבן שתחת חלונה של תרזה. השיניים הנופו אל על, ובאותו הרגע נשמעו מחיאות כפיים רמות ונרגשות מאזור המנזר הסמוך.
וכך הצליח המאמץ הבין-לאומי להשיב את שיניה של הנזירה תרזה למקומם הטבעי.
ההמנון של ירושלים
אין מישהו שאינו מכיר את השיר "ירושלים של זהב". את השיר כתבה נעמי שמר לאחר שפנה אליה ראש העיר טדי קולק וביקש ממנה לכתוב שיר על ירושלים לכבוד פסטיבל הזמר של שנת תשכ"ז. שנה לאחר מכן, בעקבות הנצחון במלחמת ששת הימים, הוסיפה נעמי שמר בית נוסף לפזמון, והוא תאר את השיבה אל אזוריה הכבושים של ירושלים: "חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות / נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו."
תמונה: sxc.hu – freeimages.com/