כתב: אבי קליין
***************
היה היה מישהו שגר איפשהו, והיה לו בית גדול, גדול ויפה. היה לו כל הכסף בעולם, היה לו צי של משרתים, צבא של שומרים. ממש כל מה שאדם היה יכול לחלום עליו. בהינף יד הוא היה יכול לגרום לעולם להתהפך (באותו זמן לא ידעו שהעולם באמת מתהפך כל הזמן), בהינף רגל הוא היה יכול לגרום לכדור הארץ להסתובב מסביב לשמש (באותו זמן לא ידעו שכדור הארץ באמת מסתובב סביב השמש), ובהינף שתי רגליים הוא היה נופל! (באותו זמן כן ידעו שאם תניף את שתי הרגליים שלך אתה תיפול).
אך יום אחד הרגיש המישהו שחסר לו משהו בחייו, משהו היה לא מושלם. חיפש המישהו וחיפש, אך לא הבין מה היה חסר לו.
אמר לעצמו המישהו: אלך לחדרי, וכמנהג אחינו בני הפאות המסולסלות חוגרי הגארטְל אתבודד עד שאמצא תשובה. ואכן הלך המישהו לחדרו וצעק: ריבונו של עולם! לא אצא מכאן עד שתתן לי תשובה!
וכך עברה שעה ועוד שעה, יום ועוד יום, חודש ועוד חודש, וכעבור שנה הבין סוף סוף המישהו מה היה חסר לו – – –
היה חסר לו להיות משהו!
אמנם הוא מישהו שהיה יכול לגרום לכדור הארץ להתהפך! ואמנם הוא מישהו שיכול לגרום לכדור הארץ להסתובב סביב השמש! ואמנם הוא מישהו שיכול לגרום לעצמו ליפול! אך הוא בסך הכל מישהו, סתם מישהו, שדבר לא מייחד אותו. האם זה שיש לו הרבה כסף הופך אותו למשהו מיוחד? האם זה שהוא שולט בעולם הופך אותו למשהו?
לא! הוא ידע שזה רק דמיון. כי אם יש לו כסף – זה לא ממנו, אם יש לו עוצמה – זה רק בסייעתא דשמיא! אם כך, איך הוא יוכל להפוך למשהו? משהו שאנשים יזכרו? משהו שיתן למישהו אמת! תוכן! משמעות! לא סתם עוד מישהו, אלא מי שהוא האדם המיוחד שייזכר על ידי משהו.
ומהו אותו משהו?
הוא גילה שהדרך להפוך למשהו עוברת דרך תרומה. תרומה לאחרים בכל דרך שהיא, היא הופכת אותך למי שהוא מיוחד, מישהו שיש לו משהו! משהו שווה, משהו טוב! משהו שהוא כבר לו סתם מישהו.