כתבה: אפרת אורבך
מעשה בנער נבון, תלמיד חרוץ וגם חכם, משה שמו, שלמד מבוקר ועד ליל. אל בית המדרש הצנוע של הכפר הגיע בכל בוקר ראשון, ויצא ממנה אחרון. כשנשאלה שאלה, ידע את התשובה עוד לפני סוף השאלה. כדי לא לבטל תורה שינן פסוקים אפילו מתוך שינה.
יום אחד קרא לו הרב הזקן ואמר: "חביבי, לימדתי אותך את כל מה שאני יודע. הגיע הזמן שתלך ללמוד בישיבה גבוהה יותר, אצל רב גדול ממני. לך, בני, אל העיר הגדולה וה' יהיה בעזרך.”
משה הנער חש שכתפיו מתרחבות. לא עוד השקדן של הכפר… מעתה תלמיד חכם אמיתי בעיר הגדול! והרי זה נכון. מכל הנערים שבכפר, התאמץ תמיד יותר. גם בעיר ימשיך לשקוד… ויהיה השקדן ביותר גם בעיר הגדולה!
"בעזרת ה'" אמר משה לרבו הזקן. “אצא כבר מחר!”
הרב חייך והגיש למשה אגרת חתומה. "את האגרת הזו מסור לרב בשמי, והוא ידאג לכל מחסורך,” אמר ונשק למשה בחיבה.
משה ארז בהתרגשות תרמיל קטן ויצא אל הדרך. שלושה ימים ארך המסע, ובסופו הגיע אל העיר הגדולה. "סליחה”, פנה לעובר אורח, "היכן נמצא הרב?”
“אני חושב שהוא נמצא ממש כאן, מעבר לפינה”, ענה האיש.
מעבר לפינה נגלה למשה בניין קטן ועלוב. מחוץ לבניין ראה יהודים פשוטים למראה; למעשה – די דומים לבני הכפר. זה לא יתכן, אמר לעצמו. הרי הוא התלמיד הטוב ביותר בכפר, הוא נשלח לרב גדול, המלמד תלמידי חכמים, לא בטלנים… “סלח לי,” פנה משה לקבצן שישב בקרן הרחוב. “היכן הישיבה הגדולה?”
“במעלה ההר,” השיב הקבצן, ידו פשוטה לצדקה.
משה המשיך מיד בדרכו. הוא חשב על האיגרת… מעניין מה כתוב בה?
פתאום נתקעה רגלו בדבר מה; הוא החל למעוד אך הצליח להחזיר את שיווי מקלו. אז שמע חבטה. “תסתכל לאן אתה הולך!” צעקה אישה אחת, “בגללך נשפך שק הקמח שלי!”
משה כעס. “מדוע את מניחה שקים על הדרך? כמעט ומעדתי! אני ממהר לישיבה הגבוהה!" ומשה ניער את בגדיו מן הקמח שדבק בהם, דילג מעל הקמח המפוזר והמשיך במעלה ההר, משנן סוגיות גמרא מתוך הזיכרון.
במהרה נגלה לעיניו בניין מרווח בן קומה אחת. “הזו הישיבה?” תהה משה. “ודאי התכוון הרב לישיבה גדולה יותר, בת יותר מקומה אחת!”
בדיוק אז יצא מן הדלת בחור מזוקן. “סלח לי" פנה אליו משה, “איך אני מגיע לישיבה הגבוהה?”
"לישיבה הגבוהה? אשריך, בחור צעיר! הישיבה הגבוהה נמצאת בראש ההר. אך למה למהר? אנא שב עמי, זכני בלימוד קצר, ואגיש לך ארוחה קלה."
“אכן אני רעב מאד,” הודה משה, “אך אני ממהר מאד להתחיל בלימודי!”
"כרצונך", אמר הבחור באכזבה ופתח את הדלת: אין זה אלא ביתו של האיש, הבין משה, אפילו לא בית מדרש. הוא הוציא מתרמילו ספר ושקע בלימוד, בירך ואכל בחופזה, ובסוף ברכת המזון קם לדרכו.
הדרך ארכה עוד זמן מה, ולשמחתו של משה גילה בראש ההר בניין מרשים ומפואר. 14 חלונות מעוטרים שנהב, ורצפת בהט ושש וסוחרת. משה נקש על דלת העץ הכבדה. "מי שם?” הדהד קול מאי שם. “מ..משה, התלמיד החכם מן כפר, נשלחתי על ידי הרב" ענה משה בהתרגשות. הדלת נפתחה כמו מאליה. “עלה לקומה 14” הדהד הקול.
כל כך הרבה קומות, איזו ישיבה גבוהה! כמה תלמידים חכמים לומדים כאן, איזה רב גדול עומד בראשה! משה התנשף מן המאמץ. בקומה ה14 נעצר מול מסדרון ארוך, מלא דלתות מקצה לקצה. נקש משה על הדלת הראשונה, אך לא היה מענה. נקש ונקש… עד ששמע צעקה: “מי שם!?”
משה קפץ אחורה בבהלה. “באתי ללמוד תורה" ענה משה. “אני התלמיד הכי חכם בכפר, נשלחתי ללמוד כאן.” דממה השתררה. “גם אגרת המלצה הבאתי לרב" המשיך משה לדבר אל הדלת הנעולה.
אחרי רגע ארוך ושקט פתח את הדלת איש זקן וקטן, נמוך כלכך שהגיע בקושי לכתפיים של משה.
"אפשר לשאול אותך שאלה?” אמר במבט חוקר.
"ודאי" ענה משה בחיוך והתכופף כלפי האיש.
"מי קדמה לתורה?”
משה החוויר. “איזו מין שאלה זו?” גמגם, “התורה קדמה לכל!”
"לא בדיוק," ענה האיש ביובש. “עכשיו קח את האגרת שלך, וחזור לבית הכנסת שבכניסה לעיר. שם תמצא את הרב שלנו, והוא ילמד אותך קצת דרך ארץ לפני שירביץ בך גם תורה.”
הרכין משה את ראשו בהכנעה והחל לרדת במדרגות. הוא נזכר באיש החביב שרצה ללמוד איתו תורה, בקמח השפוך על המדרכה, בקבצן שלא נתן לו פרוטה… ובבניין העלוב שאפילו לא נכנס אליו. שם יושב הרב… דמעות הלקח זלגו על לחייו.
ירד משה את ההר, נכנס בדממה לצריף הפשוט, והתיישב באחד הספסלים האחוריים ללמוד. ולאחר שנים של עמל נהיה רב גדול בתורה, בעל שם, ועניו כמשה.
…והאיגרת? זו נשארה חתומה בתחתית התרמיל… עד עצם היום הזה.