עונת הנקיונות לפסח בעיצומה, אך אנו הנגנים בתזמורת האנדרלמוסית עובדים כרגיל. בימים אלו אנו עובדים על הפואמה הסימפונית החדשה של חברינו יפתח סול, "מסע במדבר". זהו ניסיון ראשון שלו לכתוב מוסיקה במסורת המוסיקה המזרחית, והתזמורת מזייפת. מזייפת נורא. מדי פעם אני מסתובבת לאחור במטרה לתפוס "על חם" את הנגן הפושע, אך כל הנגנים נראים רציניים ומרוכזים בתווים שלהם, כאילו אף אחד לא הפריח עכשיו איזה צליל כזה, לא במקום. לא מי ולא פה. בושה וחרפה.
אולי אסביר קצת כדי שתבינו כמה זה חמור. לנגן צליל מזויף – זאת אומרת, לא בגבוה הנכון בדיוק – זה כמו להוסיף לכריך גבינה פלחים של קלמנטינה. זה צורם! זה עושה צמרמורת; זה לא נעים באוזן. אי אפשר סתם ככה למרוח את הצליל. צריך לנגן מדויק. לא כן?
אז כאן מתחיל הסיפור שלי היום. הראש שלי הסתחרר כבר מהצלילים הלא מדויקים שבקעו מהתזמורת. גם יפתח לא היה מרוצה.
"לא, לא!” התאונן. “זה צריך להשמע כמו פסיעות הגמלים במדבר, צריך לשמוע את עלי הדקל המתכופפים ברוח, את סלסול החול!”
ניסינו שוב, למרות שלא הבנו איך לכל הרוחות נשמע סלסול של חול. “יותר בשקט?” ניסינו. “אולי להדגיש את המיתרים?”
יפתח עמד למרוט את חמש שערותיו האחרונות, כשעצר את הנגינה ואמר בקול רועד: "חברים, אי אפשר ככה יותר! זה פשוט לא נקי!!!”
רחל, שהיתה עסוקה במירוק קדחתני של פינות הבמה העגולה, פלטה צעקה מקפיאת דם. “מה לא נקי???”
התזמורת פרצה בצחוק.
רוניתה נאנחה. “חברים!“ קראה בקול, אבל לא שמעו אותה. “חברים!” קראה שוב, ונקשה בשרביט על עמוד התווים, אך ללא הועיל. לאחר כמה רגעים שמענו את הגונג במלוא עוזו. זו היתה רוניתה. “רחל, הכל בסדר!” אמרה כשהשתתקנו לרגע.
"אבל הוא אמר שלא נקי! כבר חודש אני מקרצפת פה כל מילימטר!” אמרה רחל על סף היסטריה.
"יפתח דיבר על המוזיקה, רחל!” מיהרה רוניתה להרגיע.
"המוזיקה?” התפלאה רחל. “איך מוזיקה יכולה להיות לא נקייה?” תהתה.
"ככה מוזיקאים קוראים לתו שיוצא קצת מזויף, זאת אומרת – לא בדיוק במקום. כשבמקום צליל מסוים, נניח – מי במול – מנגנים אותו טיפה מעל, או מתחת. זה אולי רק טיפה, אבל לאוזניים שלנו זה נשמע לא 'נקי'.” רחל הנהנה בהבנה. "זו בדיוק הבעיה שלכם היום" פסקה. "תפסיקו לנגן כל כך נקי ומצוחצח. רוצים מוזיקה מזרחית? תנו לצלילים קצת לנשום!"
"בדיוק!” התפרץ דוד חלילי, נגן החליל השני. “יפתח, כתבת מוזיקה אנדלוסית, צריכים להיות בה רבעי טונים!!!”
הס הושלך באולם. רובנו לא סגורים על זה שדוד חלילי מסוגל בכלל להבדיל בין תווים, בטח שלא לדייק ברבעי טונים. חוץ מזה, התחלנו לחשוד שדוד זייף עד עכשיו בכוונה.
דוד, מצידו, ניצל את השקט הנדיר ומיהר להוציא מהתיק חליל עץ קטן. "במוסיקה הקלאסית והפופולרית אנחנו רגילים לרווח של חצי טון בין צלילים – נניח כמו בין מי, ומי במול – אבל במוסיקה האנדלוסית יש גם רווח של רבע טון: בין מי ומי במול יש מי חצי-במול.” ולסיום ההרצאה ניגן בחלילו המיוחד סולם מזרחי, ואמר שקוראים לסולם הזה "מקאם”.
"מבריק!” התמוגג יפתח. “זה… זה בעצם בדיוק מה שהתכוונתי אליו, דוד!” ומרוב התרגשות החל להדגים את כיפוף עצי הדקל ברוח. “רגע" הפסיק באמצע סיבוב האגן, “איך רושמים את זה?”
"חוצים את סימן הבמול בקו" ענה דוד. רואים?
"אבל עדיין חסר לך משהו" המשיך.
"מה?” שאל יפתח בחשש.
"חסר לך נגן עוד. אך אל דאגה, אני תיכף מסדר לך" ענה דוד והתקשר לחבר שלו, יאיר.
"יאיר? אתה מתכוון ליאיר דלאל?” אמר יפתח על סף עילפון. “אני מעריץ שלו, יש לי את כל הדיסקים שלו!”
אחרי ששבה אליו רוחו, יפתח תיקן בתווים של כולנו את המי במול למי חצי במול, והוסיף את שם המקאם שבו שוכתבה היצירה, שלא נתבלבל, ולא יהיו פדיחות עם יאיר דלאל.
בערוץ היוטיוב שלי תוכלו לשמוע אותנו מנגנים קצת יחד עם יאיר דלאל. הוא איש נורא נחמד. הוא אפילו הדגים לי בכינור איך להרעיד רבעי טונים, ותאמינו לי, זה לא פשוט כמו שזה נראה. ועוד דבר: דעו לכם, שהזיופים ברקע הם של הנגנים האחרים, שלצערי פשוט לא מנגנים נקי, בטח לא כשחוצים להם את הבמול, ולא משנה באיזה סולם, או מקאם, כתובה המוסיקה.
בהצלחה בנקיונות שלכם,
פלז'ולט
בתור מישהי שמנגנת בפסנתר, כיף לי לקרוא דברים שמתעסקים במוזיקה ומסבירים על מוזיקה. אני רוצה לכתוב לכם שאהבתי במיוחד את הסיפור של פלז'ולט לוי, ואהבתי במיוחד גם את הסרטון.
דריה משה, גבעת עדה
חידה מוסיקלית
א. איך קוראים לחליל המיוחד של דוד?
ב. איך קוראים למנגינה בסרטון?
כיתבו אלי בכתובת flageolet.levi@gmail.com התזמורת תשלח פרס על תשובה נכונה!
תמונה: freedigitalphotos.net/