שלוש המשאלות

כתב: צוריאל הורוביץ

דמיינו את ירושלים במצור: מצבורי המזון הענקיים של העיר אינם אחרי שנשרפו בזעמם של אלפי הקנאים. מטרתם להכריח את העם להילחם ברומאים, לא להיכנע. אנשים רעבים הם אנשים מיואשים, והייאוש יביא אותם למלחמה. בנות עשירים מלקטות עכשיו אוכל מהאשפה, הגבירים מקבצים נדבות. בבית המקדש שוררת אווירה קשה.

רבן יוחנן בן זכאי, המנהיג של חכמי העולם היהודי, מוטרד מהמצב. בעוד הוא מנסה להגיע להידברות עם הרומאים, בתקווה לדחות ואולי לבטל את החורבן המתקרב, הקנאים ממשיכים להלהיט את הרוחות. אין מנוס מפגישה עם ראש הקנאים. לא כל אחד מורשה להיכנס אל אבא סיקרא, המנהיג הקנאי הנודע. זו לא אמורה להיות בעיה בשביל רבן יוחנן – אבא סיקרא הקנאי הוא בן אחותו.

ההצעה: לפייס את הרומאים

הדרך אל אבא סיקרא רצופה מכשולים. הפנייה אליו נעשית בחשאי, על ידי שליח. במברק ששיגר רבן יוחנן לאחיינו כתובות שלוש מילים בלבד: "בוא אליי בסודיות." אם יגלו הקנאים שמנהיגם נפגש עם החכם המתון, הם עלולים לכעוס. וכשקנאים כועסים, אף אחד לא יוצא מזה נקי. אפילו לא אבא סיקרא. אבא סיקרא נענה להזמנה ומגיע לפגוש את דודו החכם. "עד מתי אתם גוררים אותנו למלחמה?!" מטיח רבן יוחנן באחיינו בכעס. "המצב קשה, והפעילות של אנשיך רק מחמירה אותו מיום ליום. ברגע שתפסיקו לסכסך נוכל לסיים את הסיפור הזה עם הרומאים בדרכי שלום. כמה הרוגים נוספים דרושים לך עד שתבין שזה המצב?" אבא סיקרא מתכווץ במקומו. הוא לא רגיל שמדברים אליו ככה, ומבחינתו אין סיבה שהוא יתחיל להתרגל לזה. התגובה הראשונית שלו היא לצעוק על רבן יוחנן בחזרה, לאיים עליו שידבר בכבוד. אולי יסביר לו שהרכרוכיות הזו לא תעזור מול הרומאים, אלה מבינים רק כוח. זה מה שחשב לעשות, ואולם בתוך לבו התחילו לנבוט רעיונות אחרים. למנהיג הקנאים יש מחשבות שניות בקשר לקנאות. האמת היא שכבר כמה זמן הוא מתלבט בדברים דומים. אולי באמת דרך האלימות שגויה היא, ועליהם לנסות את הפיוס? אבל גם אם כן, יש בעיה נוספת: ברגע שחסידיו הקנאים יגלו שמנהיגם שינה את עמדתו, הם לא יהססו לנקום בו.

רבן יוחנן מרגיש בהתלבטות של אחיינו ומשנה את הטון. "תראה," הוא אומר, "אני מבין שאתם לא יכולים לשנות את המדיניות בן רגע. בוא וננסה משהו אחר: תמצא לי דרך לצאת מהעיר, ואני אגש לפייס את הרומאים." אבא סיקרא בוחן את האפשרויות. העיר במצור, אין יוצא ואין בא. הרומאים מאפשרים רק למתים לצאת את העיר, למטרות קבורה. אז איך אמור רבן יוחנן בן זכאי לעזוב את ירושלים הנצורה, בעודו בחיים?

בריחה בתוך ארון קבורה

"ברוך דיין האמת! רבן יוחנן בן זכאי נפטר! ברוך דיין האמת!" קראו הכרוזים ברחבי העיר. ירושלים, הענייה והמושפלת, נתמלאה אבלות ונתעטפה שחורים. ההלוויה יצאה בחיפזון, ושני תלמידי חכמים צעירים כבר נשאו את ארונו של רבם אל אחד משערי העיר, לקבור אותו מחוץ לחומות. בשער העיר, מקום השופטים והצדק, עמדו שני חיילים רומאים. למראה שני הצעירים נושאי הארון, הם נדרכו. "מה רצונכם?" שאג אחד מהם לעבר התלמיד. "רבנו נפטר, ואנו מבקשים לקבור אותו מחוץ לעיר, על פי המנהג המקובל." החיילים לא השתכנעו בקלות רבה כל כך. "ומי אמר שהוא מת? אולי אתם משקרים לנו? זאת נעשה – בחרבי אדקור את הגופה. אם הוא כבר לא בין החיים, אין סיבה שתתנגדו. ואם הוא עוד חי – טוב, כנראה לא לעוד הרבה זמן…" התלמידים נחרדו. "אל תעשו זאת. אם תדקרו את גופתו של הרב, ידעו כולם כי אינכם מוקירים את המתים ואתם מזלזלים בכבודם. אנא, תנו לנו לעבור והימנעו ממעשים מיותרים." "אנחנו נחליט מה מיותר ומה לא," התקשחו החיילים. "אם כן, לא נדקור כי אם נכה אותו. והיה אם ישמיע קול, אז נדע שעודנו חי." "ולהכות גופה – זה כן מכובד? הניחו לנו לנפשנו!" החיילים פסעו צעד אחורה והסתודדו. "נו, טוב, לכו לכם. רק זכרו לחזור עד השקיעה."

התלמידים המשיכו בהצגה עוד כמה רגעים, עד שנעלמו מטווח הראייה של הרומאים. אחרי כמה צעדים הניחו את הארון, ומתוכו יצא רבן יוחנן בן זכאי. בריא ושלם צעד הרב מחוץ לארון, חופשי ללכת לשר הצבא הרומאי ולנסות להציל את ירושלים מחורבן.

"תן לי את יבנה וחכמיה"

אספסיינוס שר הצבא ישב באוהלו שבמרכז המחנה כשקיבל את ההודעה על ביקורו הבהול של המנהיג היהודי. בכניסתו קרא רבן יוחנן: "שלום עליך, הקיסר ירום הודו." אספסיינוס התבלבל – אמנם תמיד חשק בתפקיד הקיסרות, אבל כרגע הוא רק שר הצבא הרומאי. מה פתאום נקרא "קיסר"? כנראה הרעב שיבש את דעתו של רבן יוחנן. "לא טעיתי," אמר הרב. "אתה עוד עתיד להתמנות לקיסר הרומאים." תוך כדי דיבור נכנס השליח אל אספסיינוס שנית ובישר לו כי קיסר רומא הלך לעולמו. נכבדי העיר בחרו אותו, אספסיינוס, שימלוך עליהם. המלך מת, יחי המלך החדש.

מוקדם יותר היה אספסיינוס פנוי לשמוע מה בפיו של החכם היהודי שעשה דרכו אליו. עכשיו, משנתמנה לקיסר, כבר אין לו פנאי לדברים שכאלה. "עוד כמה חודשים יגיע לכאן המחליף שלי, שר הצבא החדש. עכשיו כשאני עוזב אני מוכן להעניק לך את מבוקשך. מה בפיך, רבן יוחנן?" השעה דוחקת, אין זמן לבזבז. ברגע האחרון לפני שאספסיינוס עוזב הספיק רבן יוחנן לבקש שלושה דברים: הצלה לעיר יבנה ולחכמיה, מנוחה לשושלת בניו של רבן גמליאל, ורפואה לרבי צדוק הכהן.

"רבי, קיבלת."

מקדש רוחני במקום מקדש חרב

תקופה קצרה לאחר מכן נחרב בית המקדש השני. הצבא הרומאי חיסל את יושבי ירושלים והוציא לגלות קשה רבבות מהם. במבט לאחור רבים כעסו על רבן יוחנן בן זכאי שלא ביקש להציל את ירושלים. "כל הדלתות היו פתוחות לפניך, וכל מה שביקשת זה רפואה לצדיק אחד? יכולת להציל את העיר כולה!" צעקו לו הגולים. נכון, חשב בלבו, הוא יכול היה לבקש את הצלת ירושלים ובית המקדש. אבל רבן יוחנן חשש שאם יבקש את כל העיר בקשתו לא תתקבל, ולא זו בלבד: רבן יוחנן בן זכאי ידע שהמקדש יחרב, ולכן דאגתו העיקרית הייתה נתונה ליצירת מרכז חדש של תורה שנשיא בראשו, מקדש רוחני ששום כוח בעולם לא יוכל להחריב.

תמונה: freedigitalphotos.net