רות ביתן-כהן

בעת שעמים ברחבי העולם ישבו וכתבו סיפורים שונים על הא ועל דא, התמקדו אבותינו בפיתוח הספרות היהודית המבוססת על תורתנו. המדרש (מלשון “לדרוש”, לחקור) הוא חלק מספרות חז”ל. הוא מחדש לנו, מרחיב את הסיפור המקראי ומוסיף לו פרטים. כמו כן, בדומה לאגדות העמים (להבדיל) מבטאים מדרשי האגדה רעיונות, מסרים וערכים שביקשו חז”ל להנחיל לדורות הבאים, ובהם לימוד התורה, המשפחה, אבות האומה ועוד. הם עשו זאת באמצעות משלים, הרחבות לסיפורים מקראיים ומעשיות חכמים.

במקור נכתבו המדרשים בעברית ובארמית והם שולבו במשנה ובתלמוד. הם קובצו בספרים נפרדים דוגמת “מדרש רבה” ו”מדרש תנחומא”.

הקבצים הקדומים ביותר של מדרשי אגדה המצויים בידינו הם מלפני אלף וחמש מאות שנים. לאחר מכן החלו להופיע קובצי מדרשים שלוקטו מקבצים קדומים ונערכו מחדש, כגון: “פרקי דרבי אליעזר”, “מדרש הגדול”, “ילקוט שמעוני” ועוד. גם במאה האחרונה הופיעו קבצים של מדרשי אגדה מעובדים, כמו “ספר האגדה” שנערך בשנת 1913 בידי ח”נ ביאליק וי”ח רבניצקי. אתם בוודאי מכירים את סדרת ספרי הילדים “כה עשו חכמינו” מאת יוכבד סגל – וגם את “חכמינו לימינו” מאת אורי אורבך, שבהחלט מתאימה לימינו אנו.

והנה דוגמה לתרגום ועיבוד של מדרש אגדה מבראשית רבה, פרשה לד (עיבוד ארוך יותר למדרש זה ניתן לקרוא בספר “חכמינו לימינו” חלק א):

חד תלמיד מן דר’ יוסי הוה יתיב קודמוי הוה מסבר ליה ולא סבר ליה.
לרבי יוסי היה תלמיד שהתקשה מאוד בלימודים, ולא הבין דבר ממה שלימדוהו.

א”ל: למה לית את סבר?
שאל אותו ר’ יוסי: “מדוע אינך מבין את מה שמסבירים לך?”

א”ל: דאנא גלי מאתראי.
ענה התלמיד: “מכיוון שאני רחוק מביתי ומתגעגע אליו.”

א”ל: מהיכן אתר את?
שאלו ר’ יוסי: “מהיכן אתה בארץ?”

א”ל: מן גובת שמאי.

ענה התלמיד: “מגובת-שמאי.”

א”ל: ומה אינון אוירא דתמן?
נזכר ר’ יוסי ואז הבין הכול. הרי גובת-שמאי הוא המקום הכי אומלל בארץ, מכיוון ששורר בו חום אימים והוא מלא ביתושים. אך מכיוון שלא רצה להעליב את התלמיד, שאל אותו: “ומה מיוחד במקום הזה?”

א”ל: כד ינוקא מתיליד אנא גבלין ליה אדמדמני, וטושין מוחיה דלא יכלוניה יתושיה.
ענה התלמיד: “בגובת-שמאי, כאשר נולד תינוק אנו מורחים תאנים אדמדמות על ראשו, כדי שהיתושים לא יעקצו אותו, ולכך אני מתגעגע.”

אמר: ברוך שנתן חן מקום בעיני יושביו.

הבין ר’ יוסי שקשה לאדם ללמוד ולהתרכז כאשר הוא רחוק מהבית ומהאוויר והאווירה שאליהם הורגל, גם אם מדובר במקום שלנו נראה אומלל. ולכן אמר: “ברוך שנתן חן המקום בעיני יושביו” – מבורך הקב”ה שמלמד אנשים לאהוב את המקום שבו הם גרים. גם אם יש מקומות טובים יותר, כל אחד אוהב את הבית שלו, וקשה לו כאשר הוא מרוחק ממנו.

יונית פרידלר

“…במשך דורות על גבי דורות,

הורים, סבים, דודים ודודות,

כשהם מספרים לכם אגדות

הם לא תמיד מדייקים בעובדות.

והופכים – עד כמה שזה מוזר –

את הטיפש לחכם, את הטוב לאכזר,

את היפה למכערת ואת הרשע לרחמן,

את הערמומית לישרת דרך –

ואת הבוגד לנאמן…”

כך נפתח הספר “כל האמת על עמי ותמי, כיפה אדומה, סינדרלה, השועל והעורב, זהבה ושלושת הדובים” (שנקרא לו בקיצור, “כל האמת”). “כל האמת” הוא ספר אשר מבקש לתקן עוול היסטורי ולתת סוף-סוף את גרסת הצד השני לאגדות שכולנו מכירים ושמענו או קראנו פעמים רבות.

אז כן, הפעם זהו ספר המביא את הצד של “הרעים”, שבעצם, מסתבר שאינם רעים ואכזריים כפי שהורגלנו לחשוב.

אפרים סידון ודני קרמן, מחברי הספר, מביאים בו את שתי הגרסאות.

הגרסה הראשונה היא הסיפור הרגיל כמו שאנחנו מכירים מימים ימימה (אבל תסמכו על אפרים סידון שהוא מוסיף גם כאן את הערותיו שופעות ההומור ומשדרג את הסיפור). אלו אגדות שכולנו מכירים כבר בעל פה, ולא הקדשנו להן מחשבה מעמיקה מדי אף פעם. הגרסה השנייה והמעניינת היא “הסיפור האמתי”, שהמחברים רוצים שנכיר באמצעות הספר הזה.

בסיפור האמתי שהמציא אפרים סידון תגלו שהמכשפה מהסיפור על עמי ותמי בעצם לא כל כך מרשעת וגם עמי היה ילד די בעייתי (תמי דווקא הייתה בסדר). הזאב מהסיפור על כיפה אדומה הוא ממש צדיק נסתר ורחמן עד מאוד, שכל מה שחשוב לו היה קירוב לבבות (בין כיפה אדומה לסבתא שלה כמובן) אז הוא בלע את השתיים והן קיבלו זמן איכות ביחד… האחיות של סינדרלה טוענות שהיא בכלל התרשלה בניקיונות והן אלו שסבלו ממנה ולא להפך, אם לרגע חשבתם אחרת. העורב טוען שהשועל אינו חכם כל כך, וזהבה, לטענת הדובים, הייתה ילדה חצופה ולא שמרה על רכושם של אחרים.

זה רק על קצה המזלג וכמובן לא נגלה לכם הכול, כדי שתיהנו מקריאת הספר, רק נספר שהסיפורים, ובייחוד הגרסה השנייה “האמתית”, משעשעים מאוד ותמצאו את עצמכם צוחקים יותר מפעם אחת.

צחוק-צחוק, אבל מאחורי הסיפורים מסתתר רעיון רציני מאוד ואולי זו האמת הגדולה מכולן – לכל מטבע יש שני צדדים וכל סיפור הוא בעצם רק גרסה אחת של מה שקרה, ולא כל האמת. לא רצוי לקבל דברים כפשוטם אלא לחשוב ולבחון אותם.

אז אם אתם קוראים או שומעים סיפור, אל תתפתו להאמין לכל מה שמספרים לכם, וחשבו תמיד בעצמכם האם ייתכן שהאמת היא שונה ויש צד נוסף לסיפור, שמומלץ תמיד לשמוע אותו. לא רק באגדות – אלא בעיקר בחיים האמתיים.

כדאי לדעת:

• אפרים סידון הוא חתן פרס ביאליק לספרות ומחברם של ספרים רבים לילדים, ובהם “אוזו ומוזו מכפר קאקרוזו”, “עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור”, “מעלה קרחות” ועוד.
• דני קרמן הוא מבכירי המאיירים בישראל, זכה בפרס נחום גוטמן לאיור ובעיטור אנדרסן לספרות ילדים.
• הספר יצא לאור בהוצאת כתר ממש לאחרונה, יש בו 51 עמודים והכריכה קשה.
• כל הפרטים הרשומים כאן אמתיים לגמרי.

עיבדה חנה גולד

הנס כריסטיאן אנדרסן, אשר חי ונולד בדנמרק, כתב את אגדותיו ברוח התקופה: התקופה הרומנטית. זה לא ה”רומנטי” שאתם חושבים עליו, שקשור לאהבה ולפרחים ולטיול לאור השקיעה… כשאנו אומרים “רומנטי” אנו מתכוונים שמה שחשוב הוא להרגיש, ללכת עם הלב, ולא סתם לחיות לפי חוקי החברה האפורים. בסיפורי אנדרסן יש מסרים סמויים כלפי עניינים שלא מצאו חן בעיניו. הוא היה אדם שלא חושש להביע את דעותיו.

בסיפור של השבלול ושיח הוורדים מעביר לנו אנדרסן מסר על המשמעות של החיים. הוא מחדד את הבחירה החופשית שיש לכל אחד לראות את החיים שאלוקים נתן לו כמתנה וכדרך לשמח ולעזור לאנשים שמסביב, בדיוק כפי שחשב הוורד. מנגד, אנדרסן אינו טורח להחביא את הצד השני של המטבע. הוא מספר על החילזון שמייצג את אותם אנשים שחיים “סתם”, ללא מטרה מיוחדת, וחושבים רק על עצמם. לרוע המזל, הם כל כך בטוחים שהם היחידים שצודקים, וכל השאר מסביב טועים, עד שקשה להאמין שמשהו אצלם אי פעם ישתנה…

בארץ רחוקה מאחורי גבעות, בינות לעמקים, היה גן של עצים ופרחים. עמד שם שיח של וורדים, ומתחת התגורר שבלול. יום אחד הם פתחו בשיחה: “חכה עד שיגיע הזמן שלי, אז אהיה במלוא תפארתי” התפאר השבלול. “מתי זה יקרה?” תהה שיח הוורדים. “זה יקרה. יש לי את הזמן שלי, איני ממהר לשום מקום”.

כך עברה לה שנה, ושוב נפגשו השבלול ושיח הוורדים ושוב ניהלו את אותה שיחה ושוב עברה לה שנה שלמה. ושוב הם נפגשו: “אתה שיח זקן,” אמר השבלול לשיח הוורדים, “בטח עוד מעט תמות, כבר עשית את שלך בעולם, נתת את כל מה שיש לך ואיני מבין לשם מה. מה שאני כן יודע הוא שלא עשית דבר עבור עצמך. הנה עוד מעט ותהפוך למקל ערום ויבש. מה תאמר על זה?”

“אתה מפחיד אותי,” נבהל השיח. “מעולם לא חשבתי על זה.”

“נכון, אף פעם לא חשבת מדוע אתה פורח, ואז העלים שלך נושרים, ומדוע זה קורה דווקא כך,” הסביר החילזון.

“אכן, לעולם לא חשבתי על זה. פשוט שמחתי לפרוח וללבלב, נהניתי מהשמש ומהאוויר. בכל פעם שליבלתי מחדש שמחתי יותר ואלו הם חיי,” סיכם השיח.

“חיים קלים,” הפטיר השבלול.

“אתה אחד מאותם טיפוסים עמוקים שיודעים היטב מה קורה סביבם ומהי משמעות החיים. התוכל לשתף אותי בתובנות שלך?” ביקש השיח.

“ובכן, אף פעם לא חשבתי על העולם, חשבתי רק על עצמי.”

“האם אנו לא אמורים להעניק מהטוב שבנו לעולם שמסביב?” התפלא השיח, “אני נותן מהפרחים שלי, כי זה כל מה שיש לי. אתה, עם ניסיון עשיר כשלך- מה נתת?”

“העולם אינו מעניין אותי כלל, יש לי את עצמי וכך טוב לי,” התחפר השבלול בקונכייה.

“כה חבל שאיני יכול להתכנס בתוך עצמי,” התעצב השיח. “לא משנה כמה חזק ארצה, אני חייב להמשיך הלאה, ללבלב ואז שוב להיפרד מהעלים הנושרים. אף על פי שאני נזכר באישה שהטמינה פרח שלי בתוך היומן שלה, וכיצד נערה צעירה ויפה ענדה את אחד מפרחי לקישוט על צווארה. אני גם לא שוכח איך ילד קטן הרים פרח שלי שנשר ונישק אותו בשמחה. היה לי טוב כאשר זה קרה, הרגשתי נפלא, ואלו הם חיי.”

וכך שיח הוורדים לבלב ונפרד מעליו שנשרו, והחילזון המשיך להתכנס בתוך הקונכייה. עד ששנים חלפו והחילזון הפך לאדמה וכך גם שיח הוורדים. ובגן צמחו שיחי ורדים שלבלבו, והסתובבו חלזונות חדשים בקונכיותיהם ועם חיוך גדול שמלגלג על העולם. הם נפגשו, ואין צורך להתחיל הכול מהתחלה…

לאה קפלן

במשך אלפי שנים עברו אגדות העם מדור לדור ומִפה לאוזן. לכל תרבות יש אגדות וסיפורי עם מִשֶׁלָה שעודדו את האנשים הפשוטים, קשי-היום, לימדו אותם מחכמת קודמיהם בעולם והנחילו להם מסר חשוב להמשך חייהם. האגדות העניקו מעט נחמה ותקווה לעתיד טוב יותר, בבחינת: “קודמינו בעולם הזה צלחו קשיים כאלה לפניכם והתגברו עליהם.” האגדות מתאימות תמיד לכל דור ולכל תקופה כי הן עוסקות כמעט בכל תחומי החיים: רגשות, משברים, קשיים, הצלחה, טוב ורע, יחסים במשפחה, יחסים עם הזולת ועוד. האגדה היא כלי חינוכי לפיתוח המחשבה, ומשפיעה על התנהגות ועל דעות.

המדען הדגול אלברט איינשטיין אמר: “אם אתם רוצים שילדיכם יהיו חכמים – ספרו להם אגדות. אם אתם רוצים שהם יהיו חכמים יותר– ספרו להם עוד יותר אגדות…”

אגדות האחים גרים

את “סינדרלה”, “כיפה אדומה”, “שלגיה”, “היפהפיה הנרדמת”, “עמי ותמי” (=”הנזל וגרטל”, במקור) רובנו ככולנו מכירים. את האגדות הנפלאות הללו אספו ופרסמו האחים וילהלם ויעקב גרים – שני אחים משכילים שנולדו בהפרש של שנה זה מזה, וחוץ מאגדות הם התעסקו במשפטים והגיעו לתארים אקדמיים בדרגת “פרופסור” באוניברסיטה המלכותית הגרמנית.

שני האחים גרים חיו במאה ה-19, והם נסעו ברחבי גרמניה ושוחחו עם איכרים פשוטים שלא ידעו קרוא וכתוב. הם שמעו מפיהם והעלו על הכתב סיפור אחר סיפור, עד שהיו באמתחתם כ-200 אגדות עם גרמניות. הם עיבדו אותן ופרסמו אסופה שנקראה “אגדות לילד ולבית”. באסופה הופיעו אז שלל דמויות בלתי נשכחות: גמדים, זאבים, נסיכות וסנדלרים.

האסופה הזו לא התקבלה בהתלהבות מיד אחרי שיצאה לראשונה ממכבש הדפוס. הביקורת טענה שהמעשיות לא מספיק מקצועיות. אף על פי כן התפרסמו מעשיות האחים גרים והגיעו כמעט לכל בית בעולם מאז ועד היום.

הנס כריסטיאן אנדרסן

האם האגדות הבאות מוכרות לכם? “הנסיכה על העדשה”, “מוכרת הגפרורים הקטנה”, “מלכת הקרח”, “בת הים הקטנה” – את אלו ועוד רבות חיבר הנס כריסטיאן אנדרסן, שאגדותיו הפכו נחלת ילדים ומבוגרים כאחד.

אנדרסן נולד בעיר אודנזה בדנמרק בשנת 1805 למשפחה עניה, קשת-יום. אביו היה סנדלר ואמו כובסת. המשפחה התגוררה בדירת חדר, והאֵם נהגה לספר להנס כריסטיאן אגדות רבות, כדי להסיח דעתו ממצבם הקשה.

לאחר מות הוריו נאלץ אנדרסן הצעיר להפסיק את לימודיו בבית הספר כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא החל לעבוד, ובגיל 14 נסע לקופנהגן, החלטה ששינתה את חייו מן הקצה אל הקצה. מנהל התאטרון בעיר הבחין בכישרון של הנער ודאג לשלוח אותו לבית ספר יוקרתי כדי שישלים את ידיעותיו. הוא למד בחברת ילדים צעירים ממנו, והם לעגו והציקו לו ללא הפסקה.

לאחר סיום לימודיו החל לפרסם סיפורים ושירים. מלך דנמרק בכבודו ובעצמו נתן לו מענק כספי שאפשר לו להתפנות מעיסוקים אחרים ולכתוב אגדות יפות שהתפרסמו אחר כך בעולם כולו.

בניגוד לאחים גרים שאספו וליקטו סיפורי עם, אנדרסן חיבר אגדות חדשות. את חלקן כתב בעקבות סיפורים ששמע בילדותו ואת חלקן המציא כיד הדמיון הטובה עליו. הוא נהג לומר: “כל דמות בסיפוריי לקוחה מן החיים.”

אנדרסן היה גבה קומה, רזה ובעל אף ארוך מהרגיל. אומרים שסיפורו הידוע “הברווזן המכוער” הוא בעצם סיפור אוטוביוגרפי…

מה סוד קסמן של אגדות אנדרסן? קשה לומר בוודאות, אך מה שבטוח – באגדות שיצאו מתחת ידו תמיד הטוב מנצח את הרע, וזה דבר שכולנו רוצים להאמין בו. לאנדרסן לא נולדו ילדים משלו, אך האגדות שלו נקראות באוזני מיליוני ילדים ברחבי העולם כולו.

סיפורי אלף לילה ולילה

גם את “סינבד המלח” ואת “עלי באבא וארבעים השודדים” אתם בוודאי מכירים. סיפורים אלו הם חלק מאוסף של מעשיות שנחשב לנכס צאן ברזל של הספרות הערבית העממית, ושמו “סיפורי אלף לילה ולילה”.

מדובר באלף ואחד סיפורים שקובצו יחדיו במאה ה-15 באלכסנדריה שבמצרים. מקורם של הסיפורים בהודו, בפרס ובחצי האי ערב. זו יצירה ענקית שמקורה באלפי מחברים, שאיש מהם לא ידע שבסופו של דבר ישתתף ביצירת ספר מפורסם.

פעם היו אנשים שמקצועם היה לספר סיפורים בשעות הלילה. אלכסנדר מוקדון היה הראשון שידוע עליו שהאזין לאותם “מספרי לילה”. סיפורים ואגדות רבות קובצו במשך מאות שנים.

אתם לא תאמינו אבל חלק מהסיפורים לקוחים מן המקורות העממיים היהודיים. סיפור המסגרת של הספר הוא כך: הסולטן (המלך) מחליט להינשא בכל יום לאשה חדשה ולהרוג את אשתו למחרת בבוקר. כך נמשך הדבר עד שהגיעה אל הסולטן הנערה שחרזדה, שבכל לילה סיפרה לו סיפור חדש, ובכוונה לא סיימה אותו כדי שיישאר סקרן לשמוע את סופו וכך לא יהרוג אותה למחרת בבוקר.

התכסיס מצליח, והסיפור שאף פעם לא נגמר מציל את חייה של שחרזדה.

יש הטוענים שהסיפור דומה בקווים בולטים לסיפור מגילת אסתר: אחשוורוש קרא שיביאו לפניו נשים רבות בזו אחר זו, וכשהגיעה אסתר היא זו שנשארה והצליחה בחוכמתה להערים על המלך ולהציל את עצמה ואת כל היהודים מגזירת השמד.

סיפור אחר מעניין מזכיר את יהודי קהיר – תושבי העיר הפכו לדגים בצבעים שונים. הם אמנם חזרו לצורת אדם, אך הדגים הצהובים לא חזרו להיות דגים אלא הפכו ליהודים. אפשר לראות בסיפור זה אזכור לטלאי הצהוב שיהודי מצרים חויבו לענוד.

“סיפורי אלף לילה ולילה” השפיעו מאוד על עולם הספרות. הסיפורים זכו לעשרות עיבודים טלוויזיוניים וקולנועיים ועוד היד נטויה.

סוד האגדה

הסופר צ’רלס דיקנס הודה: “כיפה אדומה הייתה אהבתי הראשונה.” והוא אינו היחיד. לכל אחד מאתנו יש אגדת עם אחת החביבה עליו במיוחד.

למה אנחנו אוהבים אגדות? הסיבות לכך רבות: הן מקור להנאה ודעת, הן מדברות אל לבנו “בגובה העיניים” ובפשטות, מבטאות את עולמנו הפנימי, מתייחסות ברצינות לפחדים אמתיים מפני מוות, פרידה ומצוקות אנושיות בסיסיות ומלמדות אותנו שאם נאבקים עם קשיים מתמודדים אתם ומתגברים עליהם, אפשר לחיות חיים טובים יותר.

וניש קליה אנטי בקטריאלי החדש: מסיר כתמים וגם קוטל 99.9% מהחיידקים

אנו מכירות את התחושה כאשר אנו רואות את ילדינו נהנים בגינה, בג’ימבורי, בפארק, משתוללים, מתגלגלים, זוחלים, נוגעים ואוספים כתמים. מה שאנחנו לא יודעות, שביחד עם המשחקים והכיף, מגיעים החיידקים. הם אוספים אותם אל חיקם, בכל מקום בו הם נמצאים. לא זאת בלבד, גם שאריות כתמי זיעה על החולצה ומצעים לא מאווררים מעלים את השאלה – מה באמת מסתתר מאחורי הכתמים ובתוך האריגים? האם גם לאחר כביסה רגילה הכביסה שלנו אכן נקייה והיגיינית? מעכשיו לא צריך לדאוג -וניש קליה אנטי בקטריאלי החדש מגן על ילדייך מפני חיידקים המצויים בסביבתם הקרובה מסיר את הכתמים וקוטל עד 99.9% מהחיידקים
הגני על משפחתך ותני להם כביסה היגיינית, נקייה מכתמים ומחיידקים.

ניר שאולסקי, מנהל מותג וניש קליה: “וניש קליה הינו מותג מסיר הכתמים המוביל בעולם ובישראל, אשר דואג לחדש כל הזמן ולהשיק מוצרים ייחודיים בכדי לענות על צרכים חדשים. וניש קליה אנטי-בקטריאלי מיוחד בכך שהוא עונה על הצורך במסיר כתמים יעיל ביותר, המבטיח שילוב בין כביסה היגיינית נטולת חיידקים לכביסה נקייה מכתמים. אנו שמחים לבשר שמהיום יוכלו הצרכנים ליהנות מכביסה היגיינית נקייה מכתמים ומחיידקים גם בכיבוס בטמפרטורות נמוכות. הוסיפו פקק וניש קליה אנטי-בקטריאלי לכל מכונת כביסה ותשכחו מהכתמים והחיידקים”.

המוצר משווק בכל רשתות השיווק בג’ל ובאבקה, מחיר מומלץ לצרכן 36.99-39.99 ש”ח

שמע העיתון ונצר בלבו הבטחה לעשות זאת בעתיד לבוא.

חלפו הימים, ושכח הקטון כי מה כבר שווה המילה של עיתון. והנה בבוקר זך ומאיר מי זה אותו משנתו מעיר?

כל גיבורי סיפורי העמים שבאו לדפוק על דלתו, זועמים.

“הבטחת, הבטחת, בלי נדר אמנם אך זה לא תירוץ להיות מנומנם!

יש כה הרבה לספר ולגלות כיצד אגדות נולדות ומתגלגלות כיצד הן השפיעו על בני האדם והפכו לעמוד התווך של עם!”
“הצדק אתכם,” ענה במבוכה.

ישב וניגש מיד למלאכה.

ואת התוצר אתם רואים מולכם בעיתון האגדות הקסום שבידכם. בואו לצלול בעולם של פלאות כי יש כה הרבה לחקור ולראות.

שתהיה לכולנו שבת אגדית –  שלכם, ליאת

מֵאֵת: נוּרִית יַעקֹבְּס- יִנוֹן

גַּל פִינְגֶלֶה מְצַיֵּר סִפּוּרֵי קוֹמִיקְס, שֶׁבָּהֶם מְדַבְּרִים הַגִּבּוֹרִים בְּמִלִּים בּוֹדְדוֹת אוֹ בְּמִשְׁפָּטִים קְצָרִים. אִמָּא שֶׁלּוֹ צִיפִּי מַעֲדִיפָה לִכְתֹּב סִפּוּרִים מִמִּלִּים רַבּוֹת וּמִמִּשְׁפָּטִים אֲרֻכִּים.

“אִמָּא שֶׁלִּי גַּם סוֹפֶרֶת וְגַם מוֹרָה לְעִבְרִית”, מְסַפֵּר גַּל בְּגַאֲוָה.

“הָעִבְרִית בִּשְׁבִילִי הִיא אַהֲבָה גְּדוֹלָה”, מְסַפֶּרֶת צִיפִּי. “מֵאָז שֶׁהָיִיתִי בְּגִילְךָ, גַּל, אֲנִי עוֹשָׂה הֲמוֹן דְּבָרִים שֶׁקְּשׁוּרִים לְשָׂפָה. אֲנִי אוֹהֶבֶת מִלִּים, חֲרוּזִים, מִשְׁפָּטִים. אֲנִי גַּם מְלַמֶּדֶת עִבְרִית בְּאוּלְפָּן לְעוֹלִים חֲדָשִׁים. יֵשׁ לִי תַּלְמִידִים מִכָּל הָעוֹלָם, אֲנָשִׁים שֶׁבַּחַיִּים לֹא שָׁמְעוּ מִלָּה בְּעִבְרִית. מְרַגֵּשׁ אוֹתִי לִהְיוֹת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁשּׁוֹמַעַת אוֹתָם אוֹמְרִים מִלִּים רִאשׁוֹנוֹת בְּעִבְרִית כְּמוֹ: ‘שָׁלוֹם’, ‘אֲנִי לוֹמֵד עִבְרִית’, ‘אֲנִי גָּר בְּיִשְׂרָאֵל’, וָעוֹד”.

“בִּמְסִבַּת חֲנֻכָּה בָּאוּלְפָּן כְּשֶׁבָּאתִי אִתָּךְ, הַתַּלְמִידִים שָׁרוּ שִׁירֵי חֲנֻכָּה כְּמוֹ בַּגַּן” צוֹחֵק גַּל. “הַתַּלְמִידִים שֶׁלָּךְ הֵם קְצָת כְּמוֹ תִּינוֹקוֹת. גַּם תִּינוֹקוֹת לוֹמְדִים לְדַבֵּר”.

מִלִּים רִאשׁוֹנוֹת

“אֲנִי זוֹכֶרֶת אוֹתְךָ, כְּשֶׁהָיִיתָ תִּינוֹק וְאָמַרְתָּ אֵת הַמִּלִּים הָרִאשׁוֹנוֹת”, אוֹמֶרֶת צִיפִּי. ” הָיָה לְךָ קָשֶׁה לְבַטֵּא אֵת הַשֵּׁמוֹת שֶׁל הָאַחִים שֶׁלְּךָ. הֲכִי מַצְחִיק הָיָה הַשֵּׁם שֶׁנָּתַתָּ לְעֹז. קָרָאתָ לוֹ אֶנְךְ. אֲנַחְנוּ לֹא הֵבַנּוּ מָה הַקֶּשֶׁר בֵּין זֶה לְבֵין עֹז, אֲבָל אוּלַי תִּינוֹקוֹת שׁוֹמְעִים וּמְבִינִים מִלִּים אַחֶרֶת מֵאִתָּנוּ”.

“אַתָּה יוֹדֵעַ”, מַמְשִׁיכָה אִמָּא שֶׁל גַּל, “עוֹד לִפְנֵי שֶׁנּוֹלַדְתָּ, כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל הַיֶּלֶד גַּל. ‘גַּל’ תָּמִיד הָיְתָה מִלָּה שֶׁנָּעֲמָה לִי לָאֹזֶן וְ שֶׁנָּעֲמָה לִי לְגַלְגַּל עַל הַלָּשׁוֹן. זֶה הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן שֶׁפִּרְסַמְתִּי, וְאוֹתוֹ אֲנִי הֲכִי אוֹהֶבֶת”.

“אֲנִי אוֹהֵב אֵת הַשִּׁיר ‘נֻסָּה נֻסָּה’, אֲבָל אִמָּא מִתְעַצְבֶּנֶת, כִּי הִיא אוֹהֶבֶת רַק שִׁירִים בְּעִבְרִית”. מְסַפֵּר גַּל, וְצִיפִּי צוֹחֶקֶת.

סוֹפֵר קָטָן

“לִפְעָמִים סִפּוּר מַתְחִיל מִטָּעוּת נֶחְמָדָה שֶׁל יֶלֶד בַּהֲגִיָּה שֶׁל מִלָּה,” מְסַפֶּרֶת צִיפִּי. “לְמָשָׁל בְּסִפּוּר ‘בֵּית רִינָר’ הַיֶּלֶד מִתְעַקֵּשׁ לָקַחַת לְ’בֵית רִינָר’ אֵת הַדֻּבִּי, שֶׁהַיָּד שֶׁלּוֹ נִקְרְעָה. מִתְבָּרֵר שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לְוֶטְרִינָר, כְּלוֹמַר רוֹפֵא חַיּוֹת. הוּא בִּלְבֵּל בֵּין בֵּית חוֹלִים לְוֶטְרִינָר, וְהַמִּלָּה הַשְּׁגוּיָה הָפְכָה לְסִפּוּר. גַּם הַסִּפּוּר ‘סוֹפֶרֶת קְטַנָּה’ נוֹלַד מִשְּׁגִיאוֹת בְּמִלִּים: בַּסִּפּוּר יֵשׁ יַלְדָּה, שֶׁכּוֹתֶבֶת בִּשְׁגִיאוֹת כְּתִיב. הִיא יוֹדַעַת לוֹמַר אֵת הַמִּלִּים, אֲבָל לֹא מְבִינָה, שֶׁחָשׁוּב לִכְתֹּב אוֹתָן נָכוֹן”.

“אֲנִי לוֹמֵד בְּכִתָּה א’ לִכְתֹּב בְּלִי שְׁגִיאוֹת!” מַכְרִיז גַּל.

“בְּדִיּוּק”, אוֹמֶרֶת צִיפִּי, “וְתֵכֶף תּוּכַל לִהְיוֹת סוֹפֵר”.

“כְּבָר כָּתַבְתִּי סִפּוּר. הוּא נִקְרָא ‘אִיכְסָה וּפִיכְסָה’, אֲבָל מִכָּל הַסִּפּוּרִים אֲנִי הֲכִי אוֹהֵב אֵת ‘הַמְּפֻזָּר מִכְּפָר אֲזָ”ר’, שֶׁכָּתְבָה לֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג. אֲנִי יוֹדֵעַ בְּעַל פֶּה כִּמְעַט אֵת כָּל הַמִּלִּים. אֲנִי אוֹהֵב אוֹתוֹ כִּמְעַט כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב ‘אֶנְגְרִי בֶּרְדְס’”.

מִלִּים שֶׁל אֲחֵרִים

“לִפְעָמִים אֲנִי עוֹרֶכֶת סְפָרִים שֶׁכָּתְבוּ סוֹפְרִים אֲחֵרִים”, מַסְבִּירָה צִיפִּי, “וְאָז אֲנִי מִתְעַסֶּקֶת בְּמִלִּים שֶׁל אֲחֵרִים”.

“מָה זֶה עוֹרֶכֶת?” שׁוֹאֵל גַּל.

“לִפְנֵי שֶׁמַּדְפִּיסִים סֵפֶר, בּוֹדְקִים שֶׁאֵין בּוֹ שְׁגִיאוֹת, שֶׁכָּל הַמִּלִּים כְּתוּבוֹת נָכוֹן וּמִתְחַבְּרוֹת יַחַד לְמִשְׁפָּטִים בְּרוּרִים, שֶׁהַקְּרִיאָה תִּהְיֶה נְעִימָה. אֵת הַסִּפּוּרִים הַמֻּשְׁלָמִים, שֶׁלְּךָ כַּמּוּבָן, לֹא צָרִיךְ לַעֲרֹךְ”, קוֹבַעַת צִיפִּי.

“כְּשֶׁאֶהְיֶה גָּדוֹל, אֲנִי אֶכְתֹּב סִפּוּרִים עִם הַרְבֵּה מִלִּים יָפוֹת, מְעַנְיְנוֹת וּמִתְחָרְזוֹת”, מְתַכְנֵן גַּל.

צִיפִּי מְחַיֶּכֶת: “אָז אֲנִי כְּבָר מְחַכָּה לִקְרֹא”.

גיליון “סוכריות” חוגג יום ההולדת למדינה עם חגיגה של מילים, הרי גם השפה העברית נולדה מחדש. איזה כיף לנו, תחשבו שעכשיו הייתם קוראים “זיסוואַרג” (סוכריות ביידיש)…

קריאה מהנה

רננית

לצפיה במהדורה הדיגיטלית:

אחרי שבועות ארוכים של גרירת קרשים, שוטטות באתרי בנייה ואיסוף כל פיסה של עץ שעשויה איכשהו לבעור במדורה הגדולה שתוכננה לל”ג בעומר – הגעתם בטח כברלמצב שבזמן השיעור אתם לא מסתכלים על המורה אלא על שולחן העץ שמאחוריו, ומדמיינים איך אפשר לפרק אותו למקלות. אבל הנה הגיע החג, מגרשי החול שבשכונה כבר מסומנים בטריטוריות של חבר’ה שמתעתדים להקים שם את המדורה שלהם, ואנחנו? כבר לא יכולים לחכות ללילה שבו כל האוויר לנשימה בארצנו הקטנטונת יתמלא בריח שרפה.

ל”ג בעומר הוא חג מגניב. חג של חברים ושל בילוי קבוצתי, של נגינה ושירה וקומזיץ, חג שבו נשארים עוד יותר מאוחר ממה שנשארים בליל הסדר והכי חשוב – חג שאנחנו מארגנים, אנחנו מנהלים ואנחנו אפילו מכינים בו את האוכל. אמא לא שוקדת במטבח על תבשילים ולא עורכת את השולחן לארוחה חגיגית; אבא לא צריך להזכיר לנו איזו תפילה לומר בבית הכנסת; ואפילו לא מוכרחים להתלבש יפה ומהודר. אנו נלך, בבגדינו הפשוטים ועם שלל חטיפים, לשבת על האדמה עם כל החול והלכלוך ולעשות לילה של כיף עם כל החבר’ה.

בגיליון זה אגיש לכם מדור חדש, הזוי ומיוחד. לאור בקשותיכם החוזרות ונשנות להחזיר את “משפחה באס-אם-אס” ולהקדיש יותר מקום לפינה של חזי ולטורים החד-פעמיים שעוסקים ברשימת עצות לחיים או ב’בחן את עצמך’ – תקבלו ממני מדי שבוע בשבוע מדור רב-שימושי שיעניק את כל הנ”ל. אתם מוזמנים להגיב, לבקר, ואף לבקש נושאים מיוחדים משל עצמכם. אני מבטיחה להשתדל להתייחס לכולם – כלומר, אם חזי לא ימחק לי את המיילים, כמו שהוא עושה לפעמים כדי להתנקם בי על שלא פרסמנו אותו משלים שורה ב”סופר-עם”.

אז תכינו את הקרשים, המרשמלו ומצב-הרוח, ושתהיה לכם שבת שלום וקריאה מהנה!

שלכם,

ליאת