אלישע, אתה יודע שזה דבר התורה האחרון שאנחנו כותבים השנה?
כן, אז מה? אנחנו נמשיך לכתוב גם בשנה הבאה. אפילו בעמוד הבא.
אבל זאת ההזדמנות שלנו לתקן את מה שלא היה בסדר בדברי התורה שלנו עד היום.
אבל בטח היו לנו המון טעויות. נראה לך שאני זוכר הכל?
לא התכוונתי לטעויות בדבר התורה עצמו, אלא לטעויות באופן שבו כתבנו. למשל, אם התעצלנו לכתוב.
רגע, את שוב מאשימה אותי? תדעי לך שלפני ראש השנה כל אחד צריך לבדוק את עצמו, ולא את האחרים! אבל הפעם דווקא יצא לך בסדר.
מה זאת אומרת? אתה באמת מתכוון לכתוב הפעם בזריזות ובלי עיכובים?
ההפך. הפעם יש לי תירוץ באמת טוב למה לא לשבת איתך עכשיו, לא כמו התירוצים הגרועים בדרך כלל.
תהיה לי בריא, אלישע, מה עכשיו?
רוחמה ביקשה שאעזור לה היום בעבודות הבית, כי יש לה הרבה הכנות לקראת ראש השנה, והיא לא מרגישה טוב.
איזו רוחמה, השכנה? טוב, זה באמת תירוץ מוצלח, בהנחה שהוא אמיתי.
לכי לרוחמה ותשאלי אותה בעצמך! אבל תביאי בחשבון שלא יהיה לה כח לענות לך, כי היא חולה ושוכבת במיטה כל היום.
אז אתה יודע מה? גם אני מתקנת את החטאים שלי.
אילו חטאים, זה שכל פעם מחדש לא האמנת לי?
לא, אני מתכוונת לכל הפעמים שוויתרתי לך. הפעם אני לא מוותרת.
על מה את מדברת, מורשה? את אף פעם לא מוותרת לי. ומה עם רוחמה?
היא תחכה עוד שתי דקות, כי הפעם המשימה שלנו ממש פשוטה.
אויש, את כזאת עקשנית… ונגיד שהיא פשוטה, זה אומר שהיא לא דורשת זמן? הרי רק לעבור על הפרשה לוקח זמן.
דווקא לא. בוא תראה בעצמך.
בסדר, אני מסתכל. יש פה כמה פסוקים שנראים מעניינים: "לא בשמים היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד…" מה? זהו? זאת כל הפרשה?
זה הכל. יש רק ארבעים פסוקים בפרשה.
אוי, אז את צו…
צו… מה?
את צוחקת. אהמ, את צוללת. כלומר, את צומת מרומזר. טוב, נו, את צודקת! הפעם באמת קלי קלות לעבור על הפרשה ולבחור על מה לכתוב.
אז כותבים על הפסוקים שמשכו את עיניך?
כן, כן. אני כותב:
קורה שדברים נראים לנו כלפי חוץ קשים ומסובכים מדי, אבל בעצם הם פשוטים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. בין הדברים הללו נמצאות התורה והמצוות. אפשר היה לחשוב ש"גדול עלינו" ללמוד ולקיים אותן, אבל התורה עצמה מבהירה לנו שזה אפשרי: "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא… קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".
*
וילך
הקדושה לא הסתיימה
מה את אומרת, מורשה, אולי הפעם נעשה את זה אחרי הקינוח?
את מה?
אולי הפעם נגיד דבר תורה אחרי הקינוח?
לא אכפת לי, ואני מניחה שגם לאבא ואמא לא אכפת, אבל למה זה משנה?
כי אני כל כך מחכה לאכול שוב מעוגת הדבש, עד שאני עלול לחשוב עליה כל הסעודה עד שנאכל אותה.
איזו עוגת דבש? אמא מכינה אותה שוב?
למה שוב? היא כבר הכינה אותה בערב ראש השנה.
צר לי לאכזב אותך, אבל מהעוגה ההיא כבר לא נשאר זכר.
מה?!
חיסלנו אותה לגמרי. יומיים של ראש השנה, איך היא לא תיגמר?
אני לא מאמין…
כן, זה סופה של כל עוגה. עכשיו בוא נפסיק לדבר על עוגות ונחשוב על דבר תורה.
רגע, תני לי דקה לעכל את הבשורה המרה.
אלישע, אתה בעצמך אמרת בראש השנה שהתורה חשובה יותר מאוכל.
אני? כלומר, את צודקת שהתורה חשובה יותר, אבל אני לא זוכר שאמרתי על זה משהו…
אבא שאל בסעודה מה פירוש "אין לנו מלך אלא אתה", ואתה אמרת שצריך לשמוע בקול ה' ולא בקול הקרקורים של הבטן.
טוב, אז זה כמו העוגה. אמרתי משהו בראש השנה ולא נשאר מזה זכר, שכחתי מה אמרתי… אולי נכתוב על זה דבר תורה?
אי אפשר, בפרשה שלנו לא כתוב על ראש השנה. תראה, כתוב פה על סוכות דווקא.
לא סתם סוכות, סוכות שאחרי שנת השמיטה. כמו השנה. כתוב פה שאחרי השנה השביעית כל עם ישראל צריכים להיקהל ולשמוע את קריאת התורה.
אה, נזכרתי שלמדנו על זה בכיתה, קוראים לזה מצוות "הקהל". למה בשנה השמינית? הרי השנה השביעית היא הקדושה.
אולי בגלל שלא עובדים בשמיטה גם לא אוספים כרגיל את הפירות בחג סוכות שאחריה, לכן אפשר לבוא ולשמוע בנחת את קריאת התורה.
ואולי זה גם אומר שהקדושה לא מסתיימת בשנת השמיטה.
אבל היא כן מסתיימת, השנה השמינית כבר לא קדושה!
נכון, אבל לוקחים כוחות משנת השמיטה לכל שש השנים שאחריה. אולי מצוות "הקהל" אומרת בין השאר שצריך להמשיך לשמור על ביטחון בה' ועל אחדות ודאגה לעניים, לא רק בשמיטה אלא כל הזמן. אלישע, אני חושבת שצדקת – זה דווקא קשור לראש השנה!
איך?
פשוט מאוד:
בחג הסוכות, כשבית המקדש היה קיים, היה כל עם ישראל נאסף אחרי השמיטה ושומע את קריאת התורה. מצוות הקהל מלמדת אותנו שאף על פי ששנת השמיטה הסתיימה, המסרים החברתיים והמוסריים שלה מלווים אותנו לאורך השנים שאחריה. עוגות אולי אי אפשר לשמור לכל השנה, אבל אפשר לשמור על הרצון לשמוע בקול ה' ולעשות מעשים טובים.