מאת רות ביתן-כהן
מדי יום אנו מזכירים בתפילת העמידה ובברכת המזון את ירושלים. גם כשאנו שמחים בעת החופה או בכניסה לבית חדש אנו לא שוכחים לרגע את זכר ירושלים ובית המקדש החרב. גם בתקופת הגלות, ירושלים הייתה מושא לגעגועים ושאיפה לתקומה מחודשת בארץ ישראל. הקשר בין ירושלים, העם היהודי ומדינת ישראל הוא ייחודי, וכבר מראשית הציונות הייתה ירושלים המחלוקת המרכזית במאבקנו עם הערבים על ארץ ישראל.
בזמן השלטון הבריטי בארץ (1947) הוחלט על בִּנְאוּם ירושלים. על פי תכנית זו, ירושלים וסביבותיה יהיו נתונות בקביעות למשטר האו"ם ויישלטו על ידו. אולם בסופו של דבר פרצה מלחמת השחרור (היא מלחמת העצמאות) והתכנית לא יצאה לפועל.
"ירושלים היא בתחומי הממשלה היהודית… בדיוק כמו תל-אביב, ואין שום הבחנה בין ירושלים ובין תל-אביב… הן כולן בתחומי הממשלה היהודית" – אמר בן גוריון, ובשנת 1949 הכריזה הכנסת על ירושלים כבירת ישראל. שנה לאחר מכן סיפחה ירדן את יהודה, שומרון וירושלים המזרחית לתחומה. כתוצאה מכך הופרדה ירושלים לשני חלקים: החלק המערבי נשלט ע"י מדינת ישראל והחלק המזרחי, הכולל בין השאר את העיר העתיקה ובתוכה את הר הבית, בתחומה של ירדן. במשך 19 שנים הפרידה חומה בין שני החלקים, כפי שנכתב בשיר "העיר אשר בדד יושבת ובלבה חומה".
בכ"ו באייר התשכ"ז (5 ביוני 1967) פרצה מלחמת ששת-הימים. בכ"ח באייר, ביום השלישי למלחמה, שוחררה ירושלים המזרחית ע"י חטיבת הצנחנים. אחת התמונות המפורסמות מהאירוע הזה היא תמונתו של הרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל המערבי.
לאחר ניצחון צה"ל במלחמה נחקקו חוקים שקבעו את איחוד ירושלים ונתנו תוקף משפטי לחוק הישראלי בכל שטחה של העיר המאוחדת. יום כ"ח באייר נקבע כיום חגה הסמלי של ירושלים – יום המסמל את רציפות הקשר ההיסטורי המיוחד לירושלים. ב-1980 נחקק חוק יסוד ירושלים, הקובע כי ירושלים היא בירת ישראל ומקום מושבן של רשויות המדינה. ב-1998 התקבל חוק יום ירושלים, הקובע את יום ירושלים כיום חג לאומי.