זוהרה נולדה ב-1927 בתל אביב, בעיצומם של מאורעות הדמים בין ערבים ויהודים בארץ ישראל. בזכות החלום להיות רופאה, היא התמחתה מילדות בהגשת עזרה ראשונה ובטיפול בפצועים. כשסיימה את לימודיה בבית הספר התיכון בשנת 1946, החליטה זוהרה להפנות את כישוריה ומאמציה להגנת עם ישראל.
באותם ימים מדינת ישראל עוד לא היתה קיימת, וגם לא צה"ל. על היישוב היהודי בארץ ישראל הגנו אִרגונים ומחתרות יהודיים. זוהרה התגייסה, אפוא, לפלמ"ח, ושולבה בתפקיד חובשת. היא השתתפה בפעולות נגד הבריטים, ובאחת מהן נפצעה בעיניה. הוריה המודאגים ישבו ליד מיטתה, הפצירו בה לחזור ל"חיים נורמאליים", ולהגשים סוף-סוף את חלומה להיות רופאה, אך זוהרה סירבה.
"מוטב לי לאבד את מאור עיניי", אמרה, "ובלבד שלא אפקיר את אחיי ואחיותיי הנלחמים בשבילי בארץ ישראל".
נשמותינו מכוונות זו לזו
בחודשי החלמתה באו לבקרה חברים רבים, ובהם ידיד יקר מהפלמ"ח, שמואל (שמוליק) קופמן שמו. שמוליק יפה התואר היה מפקד ותיק, ולמעשה כבר פרש מהשֵירות. הוא תכנן לנסוע ללימודים באנגליה, אך כששמע את דבריה של זוהרה, שקל מחדש את תכניותיו. בעקבות אירועים נוספים בהם פגעו הערבים והבריטים ביישוב היהודי בארץ ישראל, השתכנע שמוליק סופית להתגייס שוב למערכה. ידידותו עם זוהרה הפכה לאהבה גדולה, ובמכתבים הארוכים שכתב לה רשם: "נשמותינו מכוונות תמיד זו כלפי זו".
משהחלימה זוהרה לגמרי, חזרו שניהם יחד לפלמ"ח, וכעבור כמה חודשים הודיעו על אֵירוסיהם. הם שולבו בקורס מפקדי כיתות, ובסיומו הוצבו בפלוגת הפלמ"ח בעין חרוד. לבסוף החליטו להשתחרר מהפלמ"ח, להתחתן ולהגשים את חלומם הישן, ולצאת ללימודים בחו"ל.
מסיבה צנועה נערכה לכבודם ביום שחרורם מהפלמ"ח, ב-2 במאי 1947. זוהרה כבר באה, מחכה נרגשת להגעתו של אהובה, אך באותו יום נקרא שמוליק להחליף מפקד אחר באימון השלכת רימוני נפץ. במהלך האימון התפוצץ רימון בידיו של אחד הלוחמים, ושמוליק ושני לוחמים נוספים נהרגו מהפיצוץ. בן 20 היה במותו.
אבל כבד ירד על הפלמ"ח, אך במיוחד על זוהרה. ימים שלמים הסתגרה בביתה, בוכה ללא הרף. לבסוף החליטה להשקיע את יגונה באיסוף ובעריכה של מכתביו ויומניו המאלפים של שמוליק. "הדברים שהגה וכתב טובים וחשובים מכדי להיקבר עִמו ולהישכח מהעולם", אמרה.
התכניות משתנות
לאחר תקופה ארוכה החלה זוהרה להתאושש, ואף שלא סיימה את מלאכת עריכת המכתבים של שמוליק, החליטה שעליה לקחת לה פסק זמן.
"בואי תהיי אצלי קצת", כתבה לה ברוריה, אחותו של שמוליק, שלמדה באותה עת בפילדלפיה שבארצות הברית. "שתינו צריכות כתף לבכות עליה. בואי אליי, ונחזק זו את זו".
זוהרה נענתה להזמנה ונסעה לארצות הברית, שם הגשימה את חלומה הישן – ללמוד רפואה. כל אותה עת עקבה בעניין רב אחר הנעשה בארץ ישראל, והשתוללה משמחה כאשר שמעה על החלטת האו"ם לאפשר ליהודים להקים מדינה בארץ ישראל.
אך הבשורה המרגשת לוּותה בבשורה קשה: יום למחרת ההכרזה החלו מאורעות דמים של ערבים כלפי יהודים. מלחמת העצמאות פרצה. בו ביום החליטה זוהרה לעזוב הכל ולשוב הביתה, לארץ ישראל. "צריכים אותי שם", הסבירה לברוריה. "שמוליק היה מתאכזב לגלות שהותרתי את חברינו לבד במערכה".
היא יצרה קשר עם חבריה בארץ, ואלה ביקשו ממנה להישאר בארצות הברית ולהצטרף שם לקורס טיִס. "יש לנו מעט מאוד מטוסים", אמרו לה בטלפון, "אבל אין בכלל טייסים. לִמדי את המלאכה, ושובי אלינו מוכנה".
זוהרה נסעה מִיָד לקליפורניה, שם הצטרפה לקורס טיִס. בקיץ 1948 היא שבה לארץ כטייסת בחיל האוויר הישראלי, ומונתה לתפקיד סגן מפקד טייסת בשדה התעופה בתל אביב. תפקידה כטייסת תובלה היה לחבר את הנגב, את ירושלים הנצורה ואת כל המקומות המבודדים שאפשר היה להגיע אליהם רק בדרך האוויר.
אסון בשחקים
ב-3 באוגוסט 1948 טסה זוהרה לירושלים, כדי להביא אוכל ותחמושת לתושבים הרעבים. היא והטייס שעִמה נחתו בשדה התעופה ליד רחביה (היום – גן סאקר), מתחת לאפם של הבריטים. לאחר שחילקו את האספקה, שבו והמריאו לדרכם, אלא שתקלה טכנית אירעה במטוס, ובמקום להמריא מעלה, הוא התרסק על קיר מנזר המצלבה הסמוך. לצוות הרפואי שדהר למקום לא נותר אלא לקבוע את מותם של הטייס, עמנואל רוטשטיין, ושל הטייסת האהובה, זוהרה לביטוב.
אֵבֶל כפול ירד על משפחת לביטוב ועל משפחת קופמן. אביה של זוהרה ואביו של שמוליק פִּרסמו יחד ספר זיכרון לזכרה של זוהרה, וברוריה סיימה את המלאכה שזוהרה לא הספיקה: עריכת יומניו ומכתביו של שמוליק.
השם שלא השתכֵּחַ
כמה שנים לאחר מותה של זוהרה, נולדה במשפחת לביטוב המורחבת בת שנקראה על שמה.
כמה שבועות לאחר מכן צלצל הטלפון בבית לביטוב, ועל הקו – אישה צעירה. "לפני ימים אחדים נולדה לי בת", סיפרה האישה הבלתי מוּכרת לאִמהּ של זוהרה, "והחלטתי לקרוא לה על שם בתך הגיבורה".
אִמה של זוהרה נחנקה מדמעות. "תודה לך", היא מִלמלה.
לא היתה זו האישה היחידה. שוב ושוב התבשרה אִמה של זוהרה על ילדה חדשה שנולדה בארץ ישראל הנושאת את שמה של בִּתה. אִמהּ של זוהרה התרגשה בכל פעם מהמֶחֱווה, ושלחה לכל "זוהרה" בובה ליום ההולדת.
זִכרהּ של זוהרה לביטוב הונצח בדרכים נוספות: הסופרת דבורה עומר כתבה עליה את הספר המרגש "לאהוב עד מוות"', ו"התיאטרון לילדים ולנוער" העלה מחזה בשם "שמוליק של זוהרה", שנכתב בעקבות פִּרסום יומניהם של השניים.
יהי זִכרם ברוך.
.