בית לבן בעיר אפורה


IMG_2050

כתב נולד – רז נוביק

 

לפני 138 שנה נולד למשפחה יהודיה מתבוללת בוורשה הנריק גולדשמיט. שמו של גולשמיט אולי אינו מוכר לכם, אך את שם העט שבחר לעצמו כל העולם מכיר: יאנוש קורצ'ק.

קורצ'ק פנה ללמוד רפואה ונעשה לרופא דגול ומפורסם בכל רחבי פולין, אך לא הסתפק בזאת. בשנת 1912 קורצ'ק וסטפה וילצ'ינסקה הקימו בית יתומים שקלט אליו ילדים יהודים יתומים. מה שהיה מיוחד כל כך בפנימייה הזו הוא החינוך המיוחד שדגל בו יאנוש קורצ'ק. בזמנו לא העריכו את הילד, ולא חשבו שיש להתחשב ברגשות וברצונות שלו. קורצ'ק האמין שצריך להקשיב, לכבד ולטפח את הילד, כי הילדים הם העתיד, הילדים יבנו את המחר.

כשמלחמת העולם השנייה פרצה, והחיילים הנאצים ימ"ש פרצו לפנימייה כדי לאסוף את הילדים ולהעבירם אל מחנות ההשמדה, הם הציעו לקורצ'ק להציל את חייו ולשחרר אותו בלי ילדי הפנימייה, הרי הוא היה מפורסם מאוד. אך קורצ'ק סרב ולא הסכים לעזוב את ילדי המוסד, ולבגוד בכל התורה שלו רק בשביל להציל את עצמו. קורצ'ק נשלח עם הילדים לטרבלינקה, שם הרגו אותם הנאצים.

 

קורצ'ק חי איתי ומזדקן איתי

יצחק בלפר גדל בבית היתומים של קורצ'ק, והוא מהיחידים מתוך "חניכי קורצ'ק" שעוד חיים בינינו. יצחק כתב שני ספרים על קורצ'ק ועל בית היתומים, האחרון שבהם הוא ספר הילדים "האיש שידע לאהוב ילדים".

יצחק נולד למשפחה ענייה ברוכת ילדים, וכשהיה בן ארבע בלבד אביו נפטר. אמו לא יכלה לשאת את נטל גידול הילדים לבד, וכשיצחק היה בן שבע היא שלחה אותו לפנימייה של קורצ'ק.

כששאלתי אותו מה הוא זוכר מהחיים שלפני הפנימייה הוא מיד הוביל אותי לסטודיו שיש לו בביתו. חדר קטנטן, כולו צפוף בציורים רבים שיצחק צייר במהלך השנים, ודמות אחת מופיעה בכל הציורים, הרי היא דמותו של יאנוש קורצ'ק. יצחק הצביע על ציור ממוסגר וגדול שעליו צוירו המון דמויות צפופות. היה אפשר לראות שם את סבו ואת סבתו של יצחק, את אחיו הבכור משה עם אשתו וילדם, את האח השני אַלְתֵּר עם אשתו וילדם, את האחות השלישית חיה, את אחיו הקטן זאב ואת האחות הקטנה ביותר מרים. בקצה העליון של הציור הבחנתי פתאום בדמות ש"נבלעת" בתוך הרקע, כאלו היא רוח רפאים. כששאלתי את יצחק מי היא הדמות, הוא ענה שזהו אביו. הוא לא זוכר איך אביו נראה, ולכן צייר את אביו המנוח על פי דמיונו.

לאחר מכן יצחק מראה לי עוד ציור שלו, הפעם חדש, אחד שהוא גמר לא מזמן. "כאן רואים את קורצ'ק," מספר יצחק ומצביע על הציור, "אבל אפשר לראות שזהו לא הגיל הטבעי שלו. כאן ציירתי אותו באזור גיל תשעים, אליו הוא לא הגיע, כדי שאני ארגיש שהוא עדיין איתי, חי איתי, מזדקן איתי…"

 

בית משפט בניהול הילדים

הפנימייה של יאנוש קורצ'ק הייתה מיוחדת במינה, אך לא רק קורצ'ק עבד בה. היו שם מחנכים ואנשי חינוך, ובראשם סטפה וילצ'ינסקה, המחנכת הבכירה, שיצחק מספר שהייתה לא פחות חשובה מקורצ'ק עצמו.

"אני כבר מצעירותי אהבתי לצייר," מספר יצחק. "סטפה שמה לב לכישרוני והציעה לי שפעם בכמה זמן אוכל להיכנס לחדר שיהיה רק לעצמי, שם יש עפרונות וחומרים לציור. העובדה שסטפה מעולם לא ביקשה ממני להראות לה את הציורים שלי נתנה לי את החופש לעשות מה שבא לי – לקרוא, לחלום וכמובן גם לצייר ככל העולה על רוחי."

 

האם פגשת את משפחתך לאחר שהצטרפת לפנימייה?

"כמובן! בכל שבת הייתי הולך אל משפחתי בצהריים וחוזר בערב. אך תמיד אמרתי לאמי לאחר כמה שעות בבית ש'אני רוצה לחזור הביתה' וכוונתי הייתה אל הפנימייה. שם היה לי כיף ומעניין, שם היו כל החבר'ה. כל החיים שלי היו שם!"

יצחק סיפר לי סיפור די מצחיק על הפנימייה. כשיצחק התקבל לפנימייה העניקו לו כובע, ויצחק כל כך אהב אותו ולא הסיר אותו לרגע, רץ איתו, ישן איתו ואפילו התקלח איתו. כשיצחק היה בן שמונה, צלם בא לפנימייה כדי לצלם את כל הילדים שנמצאים שם. אבל היה חוק מוזר: כשמצטלמים – מצטלמים בלי כובע. אז יצחק נתן לצלם שתי אפשרויות: או שהוא לא מצטלם, או שהוא מצטלם עם כובע, ולפי התמונה שנשתמרה באלבומו אפשר לדעת מי ניצח…

בפנימייה המיוחדת הזו לא רק התייחסו יפה לילדים, אלא גם נתנו להם אפשרות לבחור ולהשפיע. בפנימייה היו ועדות שקבעו את התקנון לילד והיה אפילו בית משפט שחמשת שופטיו היו חמישה ילדים. אם ילד הרגיש נפגע מילד אחר הוא היה יכול להזמין אותו למשפט, ואז ביום שישי של אותו שבוע – חמשת השופטים (בכל פעם נבחרים שופטים חדשים) דנו והחליטו מי צודק, ואם מישהו היה אשם החליטו מה יהיה עונשו.

פעם אחת קרה מקרה מיוחד בבית המשפט. יאנוש קורצ'ק החליט לזמן את עצמו למשפט. כששאלו אותו הילדים למה הוא זימן את עצמו, הרי אף אחד לא תבע אותו למשפט, הוא אמר משפט עמוק מאוד: "אם עשית מעשה רע ואף אחד לא ראה, זה לא אומר שאתה פטור מאחריות למעשה".

IMG_2047

תאר לי את יאנוש קורצ'ק כפי שאתה זוכר אותו.

"חיצונית הוא היה אדם קרח, בעל משקפיים עגולים. אך זה לא מה שחשוב. פנימה הוא היה אדם טוב לב. למשל כשהיו אנשים עניים שהיו זקוקים לטיפול רפואי, לא רק שהוא היה נותן להם טיפול רפואי חינם, הוא היה נותן להם גם כסף לקנות תרופות. חוץ מזה הוא היה אדם חכם, נבון ונעים הליכות… פשוט אדם שכל אחד היה רוצה ללמוד ממנו."

 

קורצ'ק אמר: "לא את הכל אני יודע, אבל בדבר אחד אני בטוח: שליהודים תהיה מדינה יהודית בארץ ישראל". אתה יכול להרחיב על יחסו של קורצ'ק לארץ?

"לסטפה הייתה בבית היתומים חניכה שכאשר בגרה עלתה לארץ לקיבוץ עין חרוד. באותו הזמן הבריטים שלטו בארץ ישראל, ולנו עדיין לא הייתה מדינה. סטפה נסעה לבקר את חניכתה ומיד התאהבה במקום. באותו הזמן קורצ'ק לא האמין שאפשרי להקים מדינה יהודית, אך לאחר שסטפה לקחה אותו לבקר בעין חרוד הוא כתב את השורות הללו. הוא התלהב כל כך מהמקום, שפתאום הוא היה בטוח לגמרי שזה אפשרי ושזה יקרה.

קורצ'ק היה גם הוגה מפורסם, ואמר משפטים מפורסמים מאוד, לדוגמה: 'אין ילד רע, יש ילד שרע לו'; 'הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים'; 'הדרך שבחרתי ושבחרתי לי למטרתי איננה הקצרה ביותר וגם לא הנוחה ביותר, אבל היא הטובה בשבילי, משום שהיא שלי, משום שהיא משל עצמי'."

 

הבן שסגר מעגל

יצחק בלפר נאלץ להיפרד מהפנימייה בגיל חמש עשרה, שנתיים בלבד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. לאחר זמן קצר החלו "להריח" שהמלחמה מתקרבת, והוא ועוד חבר שלו מהפנימייה ברחו מפולין אל רוסיה, בריחה שהצילה את חייהם.

בנו של יצחק, חיים בלפר, שירת בצה"ל עשרים שנה והיה סגן אלוף. לאחר מכן למד הנדסה, אבל לאחר זמן מה אמר לאביו שהוא לא רוצה להיות חייל ולא רוצה להיות מהנדס. יצחק שאל אותו מה הוא רוצה להיות, וחיים ענה: להיות מחנך! כיום בנו של יצחק בלפר, חיים, אכן מחנך, ובחדרו של יצחק אביו תלויה תעודת הצטיינות של חיים כמחנך, ממש ממשיך דרכו של יאנוש קורצ'ק.