בעקבות המסורת האבודה


מאת ד"ר ארי גרינספן

בספרד של שנת 1492 הוכרחו היהודים לבחור בין המרת דתם לנצרות לבין גירושם מספרד. קרוב ל-100 אלף מהם חצו את הגבול לפורטוגל, ששמחה לקלוט את המוחות המבריקים ואת החוזק הפיננסי של הפליטים. אך כאשר מלך פורטוגל עמד להינשא לבִתם של פרדיננד ואיזבלה, שליטי ספרד, היה המחירהרחבת האינקוויזיציה גם לפורטוגל. בשנת 1496 הידרדר המצב בפורטוגל אף יותר מאשר בספרד, שם לפחות הורשו היהודים לעזוב. אך יהודי פורטוגל נאלצו לבחור: להתנצר או למות על קידוש ה'. הרוב הגדול של היהודים בחר בדרך שלישית: להתנצר כלפי חוץ, אך לשמור על יהדותם בסתר. ליהודים אלה קראו: "האנוסים" או "היהודים הנסתרים".

רובם אבדו לעם היהודי. עד היום ישנן משפחות היודעות כי הגיעו משורשים יהודים, אך רואות עצמן כקתוליוֹת לכל דבר. רק קבוצה קטנה ביותר המשיכה לשמור בסתר את המסורת היהודית, והעבירה את הידע הזה הלאה, מאב לבן. עם השנים נשכחו מנהגים רבים ואחרים התעוותו, אך המסר הבסיסי, של שייכות לעם היהודי ואמונה באל אחד ובתורה – נותר אֵיתן.

הכומר היהודי

הסיפור המדהים של חזרת צאצאי ההאנוסים אל חיק היהדות החל בשנת 1920 – כמעט 500 שנים לאחר שהוכרחו לרדת למסתורהתרחש הודות לשניים: מהנדס יהודי ממוצא גרמני וקצין בצבא הפורטוגזי.

שמואל שוורץ הובא על ידי הממשלה הפורטוגזית מפולין בשנת 1917, על מנת לסייע בפיתוח מִכרות בצפון המדינה. הוא ופמלייתו הגיעו לעיירה בלמונטה, ונאמר להם כך: "אם אתם רוצים קפה בבוקר, אל תקנו אותו מהחזירים היהודים".

שוורץ הצטמרר. ככל שהיה ידוע באותה תקופה, לא נותרו כלל יהודים בפורטוגל זה מאות בשנים. הוא איתר את האנוסים בעיירה, אשר חיו חיים פשוטים ומבודדים, עד כי לא ידעו כלל על קיומם של יהודים אחרים בעולם. בתחילה הם סירבו להאמין שהאדם שעומד מולם יהודי.

בקרב האנוסים היו אלו הנשים, ולא הגברים, ששימרו את המסורת. הם לא ידעו כלל עברית, וכל התפילות ששמרו (והתבססו על התפילות המוכרות לנו) היו בשפה הפורטוגזית. לבסוף, הובאה זקנת המשפחה, ושוורץ החל לומר לפניה "שמע ישראל" בעברית. כשהיא שמעה אותו אומר "ה' אחד" – פנתה האישה לקרוביה, ואמרה: "הוא משלנו".

אירוע זה פתח פרק קצר שבו יצאו אותם יהודים מהמחבוא. שוורץ, שחקר את מנהגיהם, ליווה אותם בתהליך, אך חוד החנית היה קפטן בארוס בסטו.

בארוס היה קצין גבוה בצבא פורטוגל, אדם מלומד ונמרץ. הוא היה גם… מצאצאי האנוסים. כשנודע לו על שורשיו, נסע בהיחבא למרוקו ללמוד תורה, ושם עבר ברית מילה וגיור כהלכתו, על מנת להסיר כל שמץ ספק לגבי יהדותו.

הוא שב לפורטו, עיר הולדתו (העיר השנייה בגודלה בפורטוגל), והחל מלמד את אנוסי המקום על שורשיהם. כשנודע לצבא הפורטוגזי על פעילותו, הוצא בארוס למשפט שדה, הוקע בפומבי, ודרגותיו נשללו ממנו – ממש כמו דרייפוס הצרפתי. אבל בארוס היה טיפוס מיוחד במינו. הוא פתח ישיבה בפורטו, בנה בית כנסת מהמם ביופיו, וכונן ספרייה יהודית מרשימה. בארוס שמר על קשר עם מנהיגים יהודים ברחבי העולם, ואפילו הדפיס עיתון מקומי קטן, "הלפיד" שמו.

לפני כמה שנים הגענו לביקור בן 24 שעות בפורטוגל, בדרכנו לכֶּנס כשרות שנערך בארצות הברית. 18 מתוכן בילינו בפגישות עם צאצאי אנוסים. כך, לדוגמה, הגיע לבית הכנסת כומר קתולי צעיר, שביקש לשוחח עמנו. הוא סיפר כי שִׁכנע את בני קהילתו – כמה מאות אנשים – לצום באותה שנה ביום הכיפורים, כאות הזדהות עם העם היהודי. הוא סיפר גם שמשפחות אנוסים רבות – כמו משפחתו-הוא – נהגו למסור את אחד הבנים לכמורה, כדי להוכיח, לכאורה, את נאמנותם לכנסייה, בשעה שהמשיכו לקיים בסתר את מִנהגי היהדות. מאוחר יותר באותו הלילה הוּבלנו לבית בבעלות הכנסייה, שנמצא ברחוב הישן של הגטו היהודי. לחדר המרכזי היתה דלת נסתרת, ובין הקירות הכפולים גילה הכומר, במהלך שיפוץ, נישה מקושתת עמוקה, חצובה באבן. היה זה ארון קודש. שם היינו בחצות הליל בבית שאין בו חשמל, אך יש בו בית כנסת, ואפשרות להימלט הודות לדלת הכפולה.

מוקדם יותר באותו הערב אִרגן נשיא הקהילה היהודית המקומית – פרופסור צעיר לפסיכולוגיה – קבוצה של כשלושים אנשים שבאו לשמוע שיעורים שהעברנו. הם הציגו אותנו בגאווה לאישה מבוגרת מאוד, שהיתה, מסתבר, נכדתו של אותו קפטן בארוס – מייסדהּ של "תנועת התשובה". באותה עת טרם שמענו על בארוס בסטו, ויש להניח כי גם לא היינו שומעים עליו אלמלא שהינו בפורטו.

עם סיום ביקורנו המראנו לביקור קצרצר בן יממה בלונדון, כדי לנבור בארכיון בית הדין המקומי, ולמצוא תיעודים הנוגעים לכשרות ושחיטה בדגים ועופות, ובמיוחד בדג החרב.

הזמנו תיק הנוגע לדג החרב, אך בטעות נתנו לנו תיקייה אחרת לגמרי: את המיניאטורה של בית הכנסת הפורטוגזי בלונדון. שערו בנפשכם את התסכול שעבר עלינו: אנו בדרך לכֶּנס כשרות בארצות הברית, וכל מטרת ביקורנו בלונדון היא בירור מסורת הנוגעת לדג החרב, והִנֵה הכל לשווא, שכן בעוד זמן קצר עלינו לעלות על הטיסה היוצאת לארצות הברית. אבל אין מקריות בעולם. בזווית העין קלטתי מכתב שיועד לקפטן בארוס בסטו, המשבח את עבודתו. כולי פליאה על צירוף המקרים הצצתי לתיק, ולנגד עיניי הנדהמות ראיתי עוד מכתבים רבים הכתובים באותה מכונת כתיבה שראיתי רק ערב קודם לכן, בבית הכנסת שבפורטו, חתומים בייי הקפטן שאת נכדתו לימדתי תורה לפני, ובכן, פחות מיממה. אין צורך להכביר מילים על ההתרגשות שאחזה בנו נוכח אוצר המכתבים הזה.

הפסח הסודי

חלפו אי-אלו שנים, ולפני כשנתיים קיבלתי הזמנה מיוחדת: לסייע לקהילה של צאצאי אנוסים לחגוג את הפסח כהלכתו. בלמונטה היא עיירה קטנה מימי הביניים, השוכנת בצפון פורטוגל, ליד הגבול עם ספרד. הרחובות מרוצפי אבן והבתים עתיקים. ליד טירה מתפוררת שוכן רובע שבו חיים היהודים.

ארזתי את משפחתי, מטלטלַיי, וגם מוצרי מזון כשרים, וקיבלתי את ההזמנה בהתרגשות רבה. הגעתי כמה ימים לפני החג, כי היה עליי לשחוט בשר ולהכשיר את המטבח לקראת הסדר המשותף.

שנים של חיים בהסתרה יצרו תרבות של סודיות. הקהילה עודה מהססת מאוד להניח לאנשים מבחוץ לראות את מנהגיה, אך המגורים במחיצתם במשך שבועיים פתחו בפני צוהר לעולמם. לדוגמה: שחטתי כשלושים כבשים לפסח, ושני גברים זקנים עזרו לי לבתר את הבשר. שמתי לב שהם עשו חתכים לא שגרתיים ברגליים הקדמיות של בעלי החיים. רק מאוחר יותר, כשלמדתי להכירם וגם הם למדו לבטוח בי, הם סיפרו שהיתה זו דרכם להסיר את גיד הנשה. זה בהחלט לא היה כשר בסטנדרטים שלנו, אך זה היה בלתי ייאמן כמעט כיצד שני החקלאים הפשוטים הללו ידעו בדיוק מה לחתוך ומדוע, משום שקיבלו את המסורת מאבותיהם במשך חמש המאות שעברו מאז האינקוויזיציה.

מרגש אפילו יותר מכך היתה ההזדמנות לראות מקרוב כיצד העבירו את סוד תהליך אפיית המצות. כששוחחתי עם בני הקהילה לפני בואי, הם טענו שאיש לא עושה את זה יותר. אז ליתר ביטחון הבאתי עמי קמח כשר לפסח מישראל.

האנוסים היו חייבים להיות זהירים וחשאיים ביותר בנוגע לאפיית המצות. בערב פסח ובמהלך החג – יותר מתמיד – הם היו נתונים למעקב הכנסייה, שלא האמינה ל"התנצרותם". כתוצאה, האנוסים (וצאצאיהם בדורות שאחר כך) לעולם לא אכלו "מצת מִצווה" ביום הראשון של פסח, ומשראו שליחי האינקוויזיציה שאיש אינו אופה מצות, לרוב עזבו את העיר. זו הסיבה שהאנוסים אכלו מצות רק ביום השני של פסח. הם לא יכלו לאפות את המצות בתנורים הרגילים, שכן אלה לא היו כשרים לחג, ולכן השתמשו בסירים קטנים מטֶרָקוֹטָה, שלא עוררו חשד לקניית כלים חדשים. הם חיממו רעפים ישנים, ואפו עליהם את הבצק. כחלק מהחשאיות האובססיבית שאופפת את אנשי הקהילה לא הסכים איש מהם להראות לי את התנורים. לבסוף, ביושבִי בכיכר העיר ליד אלפיו בן ה-85, שכנעתי אותו לתת לי להשתמש בתנור העתיק שלו לצורכי אפיית המצות שלי. כך, לראשונה מזה שנים רבות, אפינו "מצוֹת מִצווה" בפאטיו של בית הכנסת,בדרך שבה עשו זאת האנוסים וצאצאיהם במשך 500 שנים. הנשים שהכינו את המזון לליל הסדר שמעו מה אני עושה, ועלו לחזות בכך במו עיניהן, תוך שהן ממלמלות תפילות ומתייפחות מהתרגשות כשהתהליך הושלם.

פיקניק, למראית עין

הסדר נערך באולם הכינוסים של בית הכנסת. מזון כשר לפסח כגון מצות, יין, דגים ועוד יובא מצרפת. עבדתי קשה על הכשרת מטבח בית הכנסת ועל הכשרת הבשר.

כחמישים איש התיישבו לסדר לאחר תפילת ערבית, והיה עליי להסביר להם שיש לערב תכנית מסודרת, במהלכו נאכל ארבעה סוגי מצות: את מצת המכוֹנה שיובאה מצרפת; את המצה השמורה שלי שאפיתי בתנור בֵּיתי; את מצות המִצווה ערב החג – לאחר שנות דור – בדרך המסורתית שאבותיהם ואבות-אבותיהם היו אופים בה (מִלמול התרגשות עבר בין זקני הקהילה, שעוד זכרו את המנהג הישן), ולבסוף, הנפתי בידיי מצה שמורה ענקית, ואמרתי: "וזוהי מצה שהבאתי עמי מארץ הקודש".

לפני שידעתי מה קורה, זינקה ישישה כבת 90 מכיסאה, וקראה בקול: "גראסיוס לוס דיוס", שמשמעו: "תודה לך ה'". איזו דרך מרגשת היתה זו להתחיל את "קדש ורחץ…"

בחול המועד הוזמנו, משפחתי ואני, להצטרף לפיקניק של הקהילה. חשבתי לעצמי, כמה נחמד שהקהילה מתגבשת ויוצאת ליום של חוויה ליד הנהר… אך כפי שהתברר בהמשך, שום דבר הוא לא בדיוק כמו שהוא נראה כלפי חוץ. הפיקניק הזה, הסתבר, היה חלק ממסורת בת מאות שנים שהיתה קשורה, כמובן, לחשאיות שעטפה את הקהילה.

כולם היו יוצאים לפארק כדי להתפלל הרחק מעיניהם הבולשות של אנשי העיר הנוצרים, והיו משחזרים את קריעת ים סוף. עם זאת, אף אחד לא רצה להראות לי את הטקס. ניסיתי לשכנע שני גברים ישישים להצטרף אליי לטיול לאורך הנהר, על מנת להראות לי כיצד זה היה נעשה, אך כשקרבנו לגדת הנהר, הם חטפו רגליים קרות ולא הסכימו להראות לי את מהלך הטקס. ניסיתי להסביר להם שאני הרב שלהם, ולא רק שאין לי כוונה לפגוע בהם, אני מבקש לעזור להם להציל את המסורת שלהם מטביעה במצולות השכחה. בעודנו דנים בעניין, קרבה לעברנו נכדתו של אחד הגברים. שאלתי אותה האם חזתה בטקס הזה אֵי פעם, והיא ענתה בשלילה. רק אז הבינו שני הישישים את משמעות הדבר – מסורת שהולכת ונעלמת לבלי שוב – והסכימו להדגים לנו את הטקס.

ירדנו במורד הנהר עם ילד בן 10. תלשנו כמה ענפים מן העץ, והם החלו לשיר ולהצליף במים בעזרת הענפים, תוך שהם מחקים את סיפורו של משה רבֵּנו. תוך כדי שירה הם דילגו קדימה ואחורה מצד לצד של המים. הייתי נפעם ונרגש מן המעמד ומעצם העובדה שזכיתי לחזות בטקס הנסתר הזה, שהצליח להזין את נשמותיהם של עשרות דורות באווירה יהודית, על אף הסבל הנורא שהיה מנת חלקם. התרגשתי במיוחד למשמע קולו של הילד שר את השיר (כשביקשתי ממנו לחזור עליו מאוחר יותר באותו היום, הוא סירב. נדמה לי שהחשאיות היא כבר עניין שעובר בתורשה בקהילה הזו).

בשבת חול המועד הזמין אותנו אחד מחברי הקהילה לבֵיתו. מאחר שלא ממש ידעתי עד כמה הוא מקפיד על כשרות (לפסח או בכלל), הודעתי לו שאגיע, אך לא אוֹכל. בהגיענו גילינו שהמארח מחזיק מערכת כלים מיוחדת לפסח, וכי כל המזון מיובא מצרפת, בכשרות מהודרת. הוא לקח אותנו למטבח בֵּיתו, שם ראינו את מנורת השמן המסורתית לשבת של האנוסים, אותה היו מדליקים בחשאי בשמן זית, בתוך גומחה נסתרת בקיר, כך שלעין המתבונן היא נראתה כמנורת מאור, ותוּ לא.

כשהסתובבתי על מקומי נדהמתי: על הקיר שמנגד נחו כרכים של המִשנה ברורה וספרי גמרא. בעל הבית סיפר כי נסע לצרפת וסיפר למוכר הספרים שהוא יהודי. הוא שאל אותו אילו ספרים חשוב שיהיו בבית יהודי, ויצא מן החנות עם הספרים שעל המדף. הורדתי את המִשנה ברורה ולמדנו הלכה לפסח. לאחר מכן לקחתי את מסכת פסחים, ולמדנו בצוותא. צמרמורת אחזה בי: אנחנו יושבים בבית בן מאות שנים, שעל משקוף הדלת חקקו האינקוויזיטורים צלב – אות וסמל לכך שבני הבית המירו את דתם והבית נוצרי. והִנֵה אנחנו יושבים באותו בית ולומדים בצוותא גמרא. בעל הבית, שראה עד כמה אני נרגש, הציע לי את הספר כמתנה. מובן שדחיתי את הצעתו, ואף הסברתי לו שבכל מקום יישוב יהודי חובה שיהיו מִשנה ברורה וש"ס. לפני שעזבנו את העיר לאחר יום טוב שני של גלויות, הוא ביקש ממני לשלוח לו שני פריטים מישראל: נטלה וגביע קידוש.

הסיפור שאין לו סוף

הסיפור הזה רחוק מסיום. לאחר שספרד כבשה את "העולם החדש" – יבשת אמריקה – במאה ה-16, אנוסים רבים ניסו למצוא חֵירות בברזיל, מקסיקו והאיים הקריביים. היהודים היו חלוצי תעשיית הסוכר, שהיתה יקרת ערך אף מזהב, ואת הסיגרים הראשונים בקובה ייצרו האנוסים. כל זה השתנה כאשר האינקוויזיציה הגיעה גם לאמריקה. כיום מגלים שרידי ספינות של שודדי ים שפעלו בקריביים, ונשאו שמות כגון "אברהם". מטרתם היתה נקמה בספרדים (ראו גם "אותיות" 14, תשס"ט). על מצבות בבית הקברות היהודי בג'מייקה חקוקות גולגולות – סמל למשלח ידם של היהודים שטמונים מתחת לאבנים.

בחג הפסחא אוכלים לחם מיוחד בעיירות שבגבול מקסיקו-טקסס, "פאן סמיטאס" הוא מכונה – לחם שמי, והוא נאפה ללא שמרים. באותה תקופה, יש לציין, חל חג הפסח.

רק לפני כשנה עברה קבוצה של צאצאי אנוסים החיים בניו-מקסיקו ברית מילה, כחלק מהליך הגיור שעברו.

אנחנו אומה עם עבר סוער וקשה לעִתים, אך מתוכו מנצנצת הבטחה לעתיד מזהיר.

הוא נוסע לחורים בכל קצה בגלובוס, ומחפש אחר שרידים של קהילות יהודיות נידחות במטרה להחזיר את המסורת האבודה שלהן. הוא ביקר במדינות שכף רגלו של ישראלי לא דרכה בהן, חפר במרתפים חשוכים ומצא אוצרות מופלאים. הוא ד"ר ארי גרינספן – מוהל, שוחט, רופא שיניים וסוג של אינדיאנה ג'ונס יהודי – וזה המדור שלו.