האור הפנימי של חגי

מאת אורן זונדר

כבר כילד קטן היה חגי לוי כבד ראייה, אבל עדיין הצליח לראות בעזרת מכשירים שונים. כמה שנים מאוחר יותר איבד חגי גם את מעט שרידי הראייה הנותרים, ועבר לחיות בחשֵׁכה. אבל הוא לא נשבר, ההפך הוא הנכון: חגי יצא לדרך עצמאית ומעוררת השראה, ושׂם לעצמו שליחוּת: להכיר את עולם העיוורים לאוכלוסיית הילדים הרואים.

חגי נולד לפני 44 שנים בקריית מלאכי, ואמו הבינה כי לבנה הקטן יש בעיה קשה, שאיתה הוא עתיד להתמודד כל ימי חייו. "בלי הסברים והדרכה, היא הבינה שהכי חשוב שאני אהיה עצמאי", מספר חגי. "אם ילד בן ארבע מסדר כל בוקר את המיטה לבד – אז אני גם סידרתי. אם ילד בן שבע הולך לבד למכולת – גם אני הלכתי לבד למכולת. אמא הבינה שאני חייב להתרגל לעשות את הדברים בעצמי, ולכן מגיל צעיר מאוד אני יכול להגיד שאני עצמאי".

ש. אז היית למעשה ילד רגיל לחלוטין?

"מה פתאום? אני הייתי ילד עיוור! הקושי שלי מהקדוש-ברוך-הוא מתמקד בתחום הראייה. עם זה נולדתי ועם זה אני מתמודד כל יום. אני יודע שאני עיוור. לצערי, ילדים רבים אינם מוכנים להודות בכך שיש להם קשיים. אפילו ילדים עיוורים אינם מודים בכך שיש להם קושי. אבל לא רק לעיוורים יש קשיים. לכל ילד יכולים להיות קשיים – פיזיים, נפשיים או משפחתיים. אני חושב שהדרך הנכונה היא להכיר בקשיים הללו, ולהבין שזה מה שקיבלנו מהקב"ה, ועם זה נצליח בחיים. בגלל זה אמא החליטה לשלוח אותי לבית חינוך עיוורים בירושלים – החלטה שאני מודה לה עליה עד היום".

ש. מדוע לא לנסות להשתלב בבית ספר רגיל?

"אני חושב שחשוב לילד עם מוגבלות לחיות במקום המאפשר לו להתמודד עם המוגבלות, מבלי להיות גם במתחים החברתיים שכרוכים בשהייה עם ילדים רגילים. בית חינוך עיוורים בירושלים הוא בית ספר רגיל, אבל הוא גם פנימייה וגם מקום שבו מלמדים את העיוורים כל מה שהם צריכים לדעת, כדי לחיות חיים עצמאיים".

כדורגל בחשֵׁכה

כך, כשהוא בכיתה א' בלבד, עבר חגי הצעיר ללמוד בפנימייה הירושלמית, הרחק ממשפחתו.

"הייתי נוסע כל שבת הביתה", הוא נזכר. "אמא שלי הצדקת היתה מתאמצת לבקר אותי בבית הספר באמצע השבוע, ולהביא לי ממתקים, וגם היתה מגיעה ביום שישי באוטובוס מקריית מלאכי, כדי לקחת אותי הביתה לשבת. לא היה לה קל לנסוע בשלושה אוטובוסים בכל כיווּן, ועוד ביום שישי, אך למען העצמאות שלי היא הקריבה הרבה. בית הספר היה חוויה מיוחדת בפני עצמה. בית חינוך לימד אותנו שאנחנו צריכים לעשות הכל. אפילו לשחק כדורגל".

ש. איך משחקים כדורגל בלי לראות?

"היינו עומדים בחדר גדול, עם קירות חלקים, וכאשר אחד הילדים היה בועט – היינו משתתקים כדי לשמוע להיכן הכדור נפל, ומִיָד רצים לשם לבעוט בו. גם כדורסל היינו משחקים בחוץ. המדריך היה מניח זַמְזָם שהרעיש כל הזמן בדיוק על הסל, ואנחנו היינו קולעים כמו במִשחק רגיל. אם היינו נתקלים אחד בשני, היינו אומרים בצחוק: 'מה אתה עיוור? אתה לא רואה לאן אתה רץ?' זה לא היה מפני שזִלזלנו זה בזה, חלילה, אלא מתוך מודעות עמוקה ושלֵמה עם מי שאנחנו. בגיל 14 לקיתי במחלת עיניים, ואיבדתי גם את המעט שראיתי. היום אינני רואה כלל, אבל אני עוד זוכר איך נראים דברים. אם מזכירים לי צבע מסוים, אני יכול להיזכר בראש איך הוא נראה, אף על פי ששנים ארוכות לא ראיתי דבר. היום יש לי מכשיר שעוזר לי לזהות את צבעים, וכך אני יכול למיין כביסה בעצמי, בלי לבלבל בין בגדים צבעוניים ללבנים".

מתחילים לחיות

חגי לוי סיים את בית הספר, אך לא יכול היה להתגייס לצבא. הוא יצא לקורס טלפנוּת, והתחיל לעבוד במשרד.

"כל היום הייתי יושב ליד הטלפון, ומעביר שיחות לאנשים אחרים", הוא נזכר. "השתעממתי מהר מאוד, ולכן הלכתי ללמוד באוניברסיטה. רציתי להיות עובד סוציאלי ולעזור לאנשים, והתחלתי בלימודי עבודה סוציאלית. אלא שגם זה שעמם אותי מאוד, ולא רציתי להמשיך בזה. במשך זמן מה לא ידעתי לאן לפנות, אבל אז שמעתי על תחום הרפואה האלטרנטיבית, ונכבשתי בקִסמה. למדתי עיסוי רפואי ורפלקסולוגיה, וסיימתי את הלימודים בהצטיינות! אחר כך למדתי לימודים משלימים במכון וינגייט. הבעיות החלו, כמובן, כשהתחלתי לחפש עבודה במקצוע".

ש. אילו בעיות?

"הִנה דוגמה: כשבאתי לראיון עבודה באחד המלונות בירושלים, ראיינה אותי בחורה שאף פעם לא ראתה אדם עיוור. התיישבתי מולה ואני שומע אותה מתחילה לגמגם ממבוכה. אמרתי לה – 'טוב, אני רואה שאת מגמגמת ואני עיוור, אז לשנינו יש בעיה'. אני חושב שאילו היתה מכירה אדם עיוור, היא לא היתה מתייחסת לעיוורון שלי, אלא לניסיון המקצועי שלי, לתעודות שקיבלתי מבתי הספר הטובים ביותר בישראל ואליי כאדם. אבל היא החליטה לראות רק את העיוורון שלי, וזה חבל. למזלי, דני פרומצ'נקו, שהיה בעלים של מכון ספא, שמע עליי והזמין אותי לריאיון. בריאיון ישבו אתי כמה בנות. הייתי בטוח שהן תתקבלנה ואני לא. בסופו של דבר, הן לא התקבלו, ואילו אני כן. נשארתי לעבוד שם במשך שמונה שנים, עד שהמקום נסגר. היום אני עובד באופן פרטי מבֵיתי שבירושלים, וגם מקבל קִצבה מהמדינה, כך שאינני צריך לעבוד מחוץ לבית. ברוך ה', יש לאשתי ולי שישה ילדים, כך שיש לי מספיק עבודה בבית".

ש. כיצד מתגברים על העיוורון בחיי היום-יום?

"כשאחד החושים של האדם נפגע, מתחדדים מאוד חושים חשובים אחרים. כך אני מסתמך יותר על השמיעה והמישוש, ומסתדר היטב בלי לראות. בשביל לקרוא ולכתוב אני משתמש בכתב ברייל. כתב זה בנוי על נקודות קטנות ובולטות, שמחליפות את סימני האותיות הרגילים, שאותם אינני יכול לראות. כבר בכיתה א' למדתי לכתוב באמצעות מכונת ברייל, במקום לכתוב בעיפרון כמו כל הילדים. יש לי בבית ספרייה שלמה של ספרי קודש וסידורים שכתובים בכתב ברייל. חוץ מזה, כל המכשירים שלי מדברים אתי: השעון, הטלפון, יומן הפגישות, המחשב – כולם בעלי תוכנה מיוחדת שמקריאה את מה שכתוב בהם. יש לי עוד כמה מכשירים קטנים שעוזרים לי להתמצא במרחב. למשל, מכשיר מיוחד ששמים בתוך כוס, וכאשר היא מתמלאת, המים סוגרים מעגל ויוצרים זמזום. ככה לא נשפך שום דבר. יש לי גם שעון מעורר שהמספרים כתובים עליו בכתב ברייל, וגם מטר-רץ ש'מכריז' בקול את תוצאות המדידה. אפילו על המיקרוגל ישנן מדבקות שקופות עם כתב ברייל".

לא דון קישוט

לאחרונה יצא חגי לוי למאבק קטן ברשויות הגדולות, בדרך לעצמאות מוחלטת של העיוורים בישראל.

"עד עכשיו לא יכולתי לזהות את הכסף הישראלי", הוא מסביר. "כל השטרות הם באותו גודל, ואני נאלץ להאמין לאנשים שהם אכן מחזירים לי את העודף הנכון. פניתי לבנק ישראל בבקשה להבדיל בין הגדלים של השטרות, והם הסכימו. כך, בקרוב יהיה לי קל יותר לזהות מהו שטר של 20 ₪ ומה שטר של 200 ₪".

חגי לוי מבקש להעלות את המודעות לצורכי העיוורים בישראל, ולכן הוא מרצה ברחבי הארץ, בעיקר לפני ילדים, על ההתמודדות עם חיים יומיומיים בחשֵׁכה. "מאוד אשמח אם ילדים יהיו מודעים לאנשים עיוורים ולצרכים הייחודיים שלהם", הוא מסכם, ושולח חג של אור לכל קוראי "אותיות".

"היינו עומדים בחדר גדול, עם קירות חלקים, וכאשר אחד הילדים היה בועט – היינו משתתקים כדי לשמוע להיכן הכדור נפל, ומִיָד רצים לשם לבעוט בו. גם כדורסל היינו משחקים בחוץ. המדריך היה מניח זַמְזָם שהרעיש כל הזמן בדיוק על הסל, ואנחנו היינו קולעים כמו במִשחק רגיל. אם היינו נתקלים אחד בשני, היינו אומרים בצחוק: 'מה אתה עיוור? אתה לא רואה לאן אתה רץ?'"