דורית אורגד
לא תמיד מתאפשר לי לקרוא ספר בשקט, בלי שיפריעו לי באמצע. יש לי שני אחים קטנים, תאומים, שמקימים בבית מהומה שמפריעה לי להתרכז. ויש לי אחות גדולה שמבקשת ממני לעשות בשבילה דברים, גם אם אני שקועה בקריאת ספר. "תקראי אחר כך," היא אומרת לי. אבל כל התענוג שלי זה לקרוא ברצף.
לקראת חג החנוכה שהיה בשנה שעברה, לקחתי מן הספרייה ספר עבה, כדי שיהיה לי הרבה מה לקרוא בחופשה. אבל התחלתי כבר קודם ושמחתי להיווכח שזה ספר מותח.
החופש התחיל, והמשפחה שלי נסעה עם משפחה של חברים לפיקניק ביער. אני הייתי מצוננת ונשארתי בבית. לא הצטערתי כלל. להפך, מיד אחרי שהתרוקן הבית ונעשה שקט, לקחתי את הספר ששאלתי מן הספרייה, התיישבתי על הספה, מכורבלת בשמיכה, והתחלתי לקרוא.
לא חלף זמן רב ונאלצתי לענות לצלצול הטלפון.
"היי מיקה," שמעתי את קולה של בת כיתתי ענה-אל, "היי," עניתי, והוספתי מתוך נימוס, "מה העניינים?"
ממש לא התחשק לי לדבר באותו רגע, לא עם ענה-אל ולא עם אף אחד אחר.
"מה את עושה עכשיו?" שאלה ענה-אל.
התלבטתי מה להשיב. אם אגיד לה את האמת, שאני באמצע ספר, היא עלולה להעיר לי, כמו שכבר עשתה לא פעם, "איזו חננה את."
מספיק לי השיר שהמציאו עליי בכיתה, "מיקה, מיקה, לקרוא לא מפסיקה."
לכן שיקרתי לה, "שום דבר מיוחד," אמרתי, "אני סתם מתבטלת."
"אז בואי נתבטל ביחד," צחקה ענה-אל.
"למה את מתכוונת?"
"לבוא אליך…"
לא מיהרתי לענות והיא אמרה באכזבה, "אם את לא רוצה, אז לא צריך."
רק זה חסר לי, שהיא תיעלב! לכן מיהרתי להגיד, "מי אמר שלא? בסדר גמור. אני מחכה לך."
רציתי להספיק לקרוא עוד קצת עד שתגיע, אבל לא היה טעם, הרי ענה-אל אוהבת לרוץ והיא גם לא גרה רחוק. כמה כבר אספיק לקרוא עד שתבוא? אמרתי לעצמי בצער, ואני גם לא רוצה שהיא תתפוס אותי קוראת!
מיהרתי להחביא את הספר במקום הראשון שעלה על דעתי והדלקתי את הטלוויזיה, שתחשוב שאני צופה כמו כולם בתוכניות שהילדים אוהבים.
בגלל הרעש של הטלוויזיה לא שמעתי את צלצול פעמון הדלת ורק את זה של הטלפון שמעתי. ענה-אל – שהגיעה ועמדה לפני הדלת הנעולה – נאלצה לטלפן אליי מן הנייד שלה, "מה קורה, מיקה, למה את לא פותחת לי?"
"לא שמעתי," התנצלתי.
*
"אה," התקרבה ענה-אל לטלוויזיה, "התחלתי לראות את התוכנית הזאת, אבל היא שיעממה אותי."
"אני אכבה," אמרתי, וענה-אל קראה, "חכי, מה הראו בסרט אחרי שהאיש עזב את האי?"
"איזה איש?"
"נו, זה שגילה את האי הזה – הוא חזר אליו?"
לא ידעתי מה להשיב וענה-אל צחקה, "אילו זה היה כתוב בספר הייתי זוכרת."
לא הגבתי והיא הביטה סביב ושאלה, "איפה כולם?"
"נסעו לעשות פיקניק ביער."
"איזה כיף להם. למה לא נסעת אתם?"
"אני מצוננת," שמחתי שיש לי תירוץ. אבל בו זמנית הצטערתי שלא חשבתי על התירוץ הזה קודם, כשהודיעה לי ענה-אל שהיא רוצה לבוא אליי.
"בואי, נראה קצת," התיישבה האורחת שלי מול הטלוויזיה.
התיישבתי לידה וצפיתי אתה בתוכנית שלא עניינה אותי. ענה-אל דווקא נהנתה ממנה. כשקמתי והצעתי לה לבוא אתי לחדר, לשחק במחשב, היא נענעה בראשה וסימנה לי בידה לחזור לשבת.
עשיתי כרצונה. זו הייתה חובתי בתור מארחת. גם הצעתי לה את הלימונדה שאמא שלי הכינה בשבילי, וכיבדתי אותה בלביבות שנועדו לארוחת הצהריים שלי. היא אכלה ושתתה ועד שחזרה המשפחה שלי מן הפיקניק, לא קמה מן הספה.
"איזה יופי שבאה אליך חברה ולא היית לבד," אמרה אמא אחרי שענה-אל הלכה.
"רציתי לקרוא את הספר שלקחתי מן הספרייה," אמרתי בצער.
"הוא לא יברח לך," חייכה אליי אמא, ופנתה לאחים הקטנים שלי שרצו מסביבנו במעגלים, "די, מספיק השתוללתם היום."
אבל הם המשיכו לרוץ ולהרעיש.
הלכתי לחדר שלי ושל אחותי והתכוונתי להתחיל לקרוא את הספר שלי. אבל איפה הוא? בהתחלה בכלל לא זכרתי שהחבאתי אותו, ואחר כך, כשנזכרתי, לא זכרתי איפה. חיפשתי בכל מקום אפשרי ולא אפשרי, אך לשווא, לא מצאתי אותו.
הייתי עצובה ומיואשת. היה יכול להיות יום נהדר היום, אבל הרגשתי כאילו הכול נגדי.
למה זה קורה? חשבתי, מה עשיתי לא טוב?
*
בערב באה אלינו דודתנו רחל, אחותו של אבא, להדלקת נרות. היא מורה בסמינר למורים, ואני אוהבת מאוד לשוחח אתה.
רחל נתנה לאחיי הקטנים דמי חנוכה וממתקים. לאחותי היא קנתה צמיד מכסף, ולי הביאה ספר עטוף באריזת מתנה. "לא ידעתי אם כבר קראת את הספר הזה, מיקה," אמרה לי דודתי רחל. "על כל פנים, תמצאי בפנים פתק החלפה."
קרעתי את העטיפה ונתגלה לי שזה אותו הספר ששאלתי מן הספרייה והוא נעלם לי. הבטתי בו המומה וחשתי שנעשה לי נס. הרגש המר שהיה בי הפך לעליצות גדולה.
הייתי מאושרת. כשסיפרתי לדודתי רחל מדוע אני כה שמחה, היא אמרה, "את הספר הזה לא תצטרכי להחזיר ותוכלי לקרוא בו שוב ושוב. ואת הספר של הספרייה בוודאי תמצאי במהרה." היא צדקה. עוד באותו הערב הוא נתגלה מתחת לכרית שעל הספה. מזל שלא ענה-אל היא שמצאה אותו שם, הרי ישבה ממש ליד.
במרוצת השנה שעברה קרו לי דברים שגם בהם אני רואה נס. כמו למשל, שבכיתה החדשה יש עוד ילדים מלבדי שאוהבים לקרוא ספרים. וקרה לי עוד משהו שנראה לי כמו נס – קיבלתי החלטה לא לחשוש להגיד לחברות שלי מה אני מרגישה באמת, ותאמינו לי שזה לא מזיק אלא כיף.