סיפור מאת תמר זקס
אחרי ההפסקה הגדולה נכנסה רונית המורה. בלי הקדמות מיותרות הכריזה ואמרה לנו שהיא סבורה שהגיע העת לערוך שינויים ולהחליף מקומות בכיתה. כשסיימה את דבריה קמה מהומה גדולה בין הבנות. רונית הקשיבה בסבלנות לכל הטענות שלנו, אך כהרגלה לא ויתרה.
"אני יודעת שזה קשה," אמרה, "איש לא אוהב שינויים. אז בואו נסכם שאנחנו מחליפים מקומות לפחות עד ראש החודש הבא. אם עד אז תחשובנה שהרעיון לא מוצלח, ארשה לכל מי שתרצה לחזור למקומה הישן."
הסכמנו כי לא הייתה לנו ברירה, וגם כי לחלקנו הצעתה נראתה הוגנת וסבירה.
את חברתי שירה העבירה המורה רונית לקצה האחר של הכיתה, והושיבה אותה לצד ענבל. לידי העבירה את איילת – הציירת והאמנית של הכיתה, אך גם אחת כזו שמאבדת הכול.
בקלמר שלה העפרונות אף פעם לא מחודדים, והצבעים מעטים ושבורים. כבר קרה לא פעם ולא פעמיים שהמורה רונית ביקשה מאתנו שנשאיל לה סרגל, מחק או מחדד, ושנכבד אותה בכריך או פרי מכיוון שהיא שכחה להביא אתה את הארוחה.
הצטערתי. מכל הבנות בחרה רונית המורה להושיב אותה לצדי. לא הבנתי מדוע היה צורך בשינוי הזה. שירה ואני חברות טובות כבר שנים. אנחנו מסתדרות בינינו, ושתינו מסודרות ומאורגנות. לא חסר לנו דבר.
איילת התיישבה לצדי, ואני נרתעתי וזזתי אחורנית. מבטה הכועס של המורה רונית נח עליי, אך היא לא העירה ולא אמרה דבר. היא המשיכה בהחלפת המקומות, ולאחר שסיימה חילקה לנו כרטיסים גדולים ומוארכים וביקשה שנצייר עליהם דברים שקשורים לחורף, כדי שנקשט בהם את קירות הכיתה.
הגנבתי מבט אל שירה. עד היום עבדנו יחד בשיתוף פעולה. רציתי להראות לה את הצבעים החדשים שקיבלתי במתנה. שירה הייתה רחוקה, בקצה האחר של הכיתה, עסוקה עם ענבל. ראיתי אותן מתכננות את העבודה שלהן יחד, וכעסתי. כל כך מהר היא מחליפה אותי בחברה אחרת. הבנות התחילו לעבוד. שקט נעים השתרר בכיתה.
איילת הוציאה את הקלמר שלה ראיתי שיש לה מעט צבעים וכולם שבורים.
בחפיסה שלי היו צבעים בכל הגוונים, כולם שלמים ומחודדים. הנחתי אותם בשורה על השולחן והתחלתי לעבוד. ציירתי עץ שעומד בשלכת. צבעתי את הגזע והענפים בגוונים שונים של חום, את השמים בגוונים כחולים כהים ובהירים, וציירתי כלניות, סתווניות, פרפרים וחיפושית אדומה. לבסוף הוספתי שמש מאירה מסתתרת בין עננים.
"דניאלה, דניאלה," קראה לעברי איילת. לא עניתי. המשכתי לעבוד, מתעלמת מקריאתה.
"דניאלה," קראה איילת בקול רם יותר. "אפשר לשאול ממך כמה צבעים?"
עניתי לה בכעס שתמתין בסבלנות.
"בבקשה, רק לכמה שניות. אני צריכה כמה ירוקים לצבוע את העלים."
"אני צריכה לחשוב על זה," עניתי. "הצבעים שלי חדשים, רק לפני שבוע קיבלתי אותם במתנה ואני לא רוצה שהם יישברו."
"אני אשמור עליהם. אצבע בעדינות ואחזיר לך ברגע שאסיים."
"די, את מפריעה לי להתרכז," התפרצתי.
כעסתי על כולן. על איילת המפוזרת, על המורה רונית שהפרידה אותי משירה, ועל שירה שמצאה לה מהר חברה חדשה. כעסתי על הבנות בכיתה שלא התנגדו להחליף מקומות. לא הקדשתי מחשבה לאיילת ולצבע הירוק שחסר לה. שקעתי בעבודה שלי.
"טוב,לא אפריע לך יותר," ענתה איילת בקול חנוק מדמעות, ושתינו המשכנו לעבוד.
ידעתי שהציור שלי יצא יפה. רציתי שרונית המורה תעבור לידי ותשבח אותי על עבודתי. הצצתי על העבודה של איילת. ראיתי שגם היא ציירה עץ עומד בשלכת מרחוק. מתחת לעץ ומסביבו ציירה איילת עלים כחולים שנשרו ונחו על האדמה. היא הגדילה לצייר והסיפה עלים בתנועה, נושרים, מרחפים באוויר רגע לפני שהם נוגעים באדמה.
הצטערתי שלא נתתי לאיילת את הירוק שלי. חששתי מתגובתה של המורה רונית ומתגובתן של בנות הכיתה כשאיילת תספר להם מדוע צבעה את העלים שלה בכחול.
המורה רונית החלה לאסוף את העבודות. כשהגיעה לשולחן שלנו נעמדה והביטה על העבודה שלי. אחר כך הביטה על העבודה של איילת. היא שיבחה אותנו וחזרה למקומה. רונית החלה לתלות את העבודות. הבנות התקהלו סביבה, משוות בין כל היצירות. העלים של איילת היו צבועים בכחול, אבל כולן סברו שהציור שלה הוא המוצלח ביותר. קשה היה להצביע על מה שיפה בו כל כך, אבל גם אני הרגשתי שהוא מיוחד, שונה ומקורי.
שירה שאלה את איילת מדוע בחרה לצבוע את העלים בכחול, והרגשתי איך הלחיים שלי נצבעות באדום. הצצתי אל השעון שתלוי מעל הלוח. המחוגים התקדמו לאטם, נראה היה לי שהזמן עומד ולא זז.
"באמת, איילת, למה ציירת עלים כחולים?" שאלו הבנות את איילת בזו אחר זו.
הבטתי באיילת, והיא הביטה בי ומיד הורידה את ראשה. לא ידעתי מה לעשות. האם כדאי להודות ולענות? למזלי לא היה לי זמן להתלבט. הפעמון החל לצלצל את המנגינה המוכרת, ובישר לכולנו שהסתיים השיעור.
המורה רונית הזכירה לנו להרים כיסאות ולכבות את האורות, ונפרדה מאתנו מרוצה.
בבית לא יכולתי להפסיק לחשוב על איילת. כעסתי עליה, אך גם הודיתי לה בלבי שלא גילתה לרונית ולא סיפרה לחברות על מה שאירע ביני ובינה.
כל מי שנכנס לכיתה שלנו התפעל מהעבודות התלויות על הקירות, שיבח את איילת והתעניין מדוע צבעה את העלים בכחול. איילת לא ענתה. בתשובה הרימה את כתפיה וחייכה.
מאז שהחלפנו מקומות התגלה כישרונה של איילת. הבנות ביקשו ממנה שתקשט למענם כרטיסי ברכה. המורה לאמנות נעזרה בה לאייר את עיתון בית הספר. צבי המנהל מינה אותה להיות האחראית על הלוחות במסדרונות. בכל ציור, איור או כרזה הוסיפה איילת בקצה הדף, ליד שמה, זוג עלים כחולים מרחפים. העלים הללו הפכו מהר מאוד להיות הסמל של היצירות שלה.
הציור של איילת היה תלוי מולי. בכל פעם שהרמתי את ראשי אל הלוח ראיתי את העלים הכחולים. קיוויתי שהיא תחזור ותבקש ממני להשתמש בצבעים החדשים שלי, כדי שנוכל להשלים. אבל איילת לא פנתה אליי בשנית. בכל פעם שהייתה צריכה עיפרון, מחדד או מחק, היא פנתה לחברות שישבו לצדנו.
בהפסקות נשארה איילת במקומה. בדרך כלל היא ציירה או קראה בספר מהספריה. הימים חלפו. הבנות בכיתה התרגלו לחברות ולמקומות החדשים.
לקראת ט"ו בשבט הביאה לנו המורה רונית טפסים, והודיעה על תחרות ארצית שמתקיימת כבר כמה שנים מטעם החברה לשימור הסביבה. עוד הוסיפה ואמרה שמכל בית ספר תיבחר כרזה אחת להשתתף בתחרות הארצית.
"אפשר להגיש את העבודה לבד או בזוגות. כולכן מוזמנות לנסות. בסוף היום נבחר את הכרזה שתייצג אותנו בתחרות," אמרה.
איילת הביטה בי ואני הבטתי בה. ידעתי שזו ההזדמנות שלי לאחות את הנתק שביננו.
שאלתי אותה אם תרצה לעבוד אתי. להפתעתי היא התלהבה, והסכימה מיד.
היא הציעה שנוסיף לציור שלנו חמשיר.
התלהבתי מהרעיון. איילת ואני חורזות חרוזים בקלות. חיברנו חמשיר קצר. לאחר שהעתקנו אותו לדף גדול הוצאתי את חפיסת הצבעים שלי, וקישטנו מסביב.
בזמן העבודה ביקשתי מאיילת סליחה. איילת אמרה שהיא לא כועסת. "בזכות העלים הכחולים," הוסיפה, "הבחינו כולם שאני אוהבת לצייר."
לאחר שנערכה הצבעה התברר שהכרזה של איילת ושלי זכתה במרב הקולות, ונבחרה לייצג את בית הספר שלנו בתחרות הארצית.
"זו תחרות לא פשוטה. יהיה עלינו לחכות בסבלנות שבועות ארוכים עד שתגענה התוצאות," אמרה לנו רונית המורה.
איני יודעת אם איילת ואני נזכה בתחרות הגדולה, או מה הוא הפרס שהובטח לזוכים. אך אני יודעת שבזכות התחרות זכיתי בחברה טובה באמת.
תמונה: sxc.hu