מאת איה גולדשמיד
התייר פסע בעיניים מעורפלות. היופי סביבו היה עוצר נשימה. לפסוע כאן על האדמה, לנשום את האוויר הלח, להביט למעלה ולראות שמים מכוסים בצמרות עצים הנושקות לעננים, להפוך לחלק מיערות הגשם. היה זה טוב יותר מכל סרט טבע שצפה בו אי פעם.
ופתאום הוא ראה אותה. צפרדע קטנטנה בצבעים המדהימים ביותר שניתן להעלות על הדעת. חוטי זהב בוהקים כיסו את גבה הבהיר, כאילו קישט אומן את גבה במכחולו במשך שעות ארוכות.
התייר רכן לעבר הצפרדע, ידו מושטת אליה. הוא לא היה מוכן למדריך שזינק עליו מאחור בפראות והשכיבו על גבו.
"אולי רצית לגעת ביופי", התנשף, "אבל עוד רגע קטן והיית נוגע במוות… שלך…"
הורים למופת
"צפרדע חץ" היא לא מהסוג שכדאי להתעסק אִתו. את התואר "היצור הארסי ביותר על פני האדמה" היא השיגה לאחר שהותירה מאחור ערימות של יצורים שאיבדו את חייהם לאחר שנפגשו בה, ולוּ רק לרגע אחד קטנטן שהסתיים באסון.
צפרדע החץ היא צפרדע החיה בעיקר במרכז ובדרום אמריקה, ומשתייכת למשפחה גדולה ומכובדת: משפחת הדנדרובטיים.
ונתחיל במילה טובה: צפרדעי החץ בולטים במשפחה כהורים נהדרים. הסיפור המוכר מתחיל כשזכר מחזר אחרי נקבה וביצים מוטלות על אדמת היער. מכאן הסיפור נעשה מפתיע ונדיר בעולם הצפרדעים. האב המסור שומר על הביצים עד שהן בוקעות, ובהגיע היום הגדול מגיחים מהביצים… ראשנים. אתם זוכרים? צפרדע בחיים לא בוקעת מהביצה כשהיא כבר צפרדע בוגרת ומושלמת. היא צריכה לעבור גלגול ולהתפתח לאט לאט, עד שתיראה כמו אמא שלה. אבל אל תדאגו, הראשנים הקטנים לא לבד. ההורים נושאים אותם על גבם ומעבירים אותם בעדינות לבריכות קטנות בחורי עצים, שיגדלו במקום בטוח…
"שמרו מרחק!"
מדהים לגלות שהצבעים המרהיבים של צפרדע החץ לא נועדו להעביר את המסר – "תסתכלו עליי". גווני הזהב הבולטים והיפים על גבה צורחים את המסר ההפוך, ובשתי מילים – "שמרו מרחק".
"צבעי אזהרה" קוראים לאותם צבעים של צפרדע החץ, והם בולטים למרחוק כמו שלט אזהרה ענק של "אין כניסה".
"אם אני מרשה לעצמי להיות כל כך בולטת ולא מפחדת מאויבים", אומרת בעצם הצפרדע, ללא מילים, "זה סימן שאני אולי קטנה, אבל מסוכנת ורעילה הרבה יותר ממה שאתם מעיזים לדמיין".
חשבתם על השם המוזר של הצפרדע הזו? במשך דורות היו הילידים ביערות הגשם מכניסים את צפרדעי החץ לאש, עד שטיפות הרעל בצבצו מעל עורן. הילידים לא בזבזו זמן. הם משחו את ראשי החץ שלהם ברעל הנורא, וישנו טוב יותר בלילה. ברשותם היה כעת כלי נשק קטלני ורב עוצמה שבו השתמשו לציד ולהתגוננות. הרעל על החיצים היה יעיל במשך שנתיים! מתברר כי הצפרדע הקטנטנה הזו, שגודלה בערך חמישה סנטימטרים, אוצרת בגופה מספיק רעל כדי להרוג עשרה בני אדם מבוגרים או 20,000 עכברים!!! צבעי אזהרה, כבר אמרנו?
נחש מול צפרדע
צפרדע החץ לא מאחסנת את הרעל שלה בארגזים ב"בוידם". הרעל שמור בבלוטות על גבי עורה, ובן אדם שייגע בה, אפילו אם ירפרף בקלילות באצבעו על גבה, יסיים את חייו בטרם עת. תרנגולות וכלבים שנגעו בפיסת נייר שעליה הלכה הצפרדע, מתו גם הם!
"איך צפרדע החץ רעילה כל כך"? תמהו החוקרים, "האם היא מייצרת את הרעל בעצמה"?
התגליות היו מפתיעות. צפרדע החץ, כך מתברר, רעילה בשל סוג המזון שהיא אוכלת בטבע. היא ניזונה בעיקר מחיפושיות ומנמלים מסוימות אשר מהן היא מפיקה את הרעל המסוכן. והרעל הזה הוא הקטלני ביותר שידעו חיות היבשה. כל יצור חי שיבוא במגע קל אִתו, יחוש בהתכווצות שרירים חזקה אשר תסתיים בפרפור ובקריסת הלב. כל יצור חי, חוץ מ"נחש הקרקע של האמזונס".
הנחש הנ"ל הוא כנראה היצור היחיד שניחן בעמידות כנגד רעל צפרדע החץ. רעל מתחבר תמיד למקומות מסוימים בגוף הקורבן, כמו פיסת פאזל אחת לאחרת. למקומות האלו קוראים: הקולטנים של מערכת העצבים. בסופו של דבר הרעל בגוף יוצר "פקקי תנועה": חומרים חשובים לא יכולים לעבור ממקום אחד לשני, צפירות אזעקה מעוכבות בדרכן למוח והמוות הוא רק עניין של זמן. לנחש הזה יש קולטנים שלא מתחברים לרעל של הצפרדע, כמו שלא ניתן לחבר קוביית לגו לחרוז זכוכית. נחש האמזונס, גם אם סעד לִבו בצפרדע חץ עסיסית, יכול ללכת לישון שבע ומרוצה. בסך הכול צפרדע…
הידעת:
צפרדעי החץ המצויות בשבי ואינן נהנות מאותן חיפושיות ונמלים שמהן הן ניזונות בטבע, מאבדות אט אט את רעילותן. עם זאת, במשך שנים ארוכות עשויה צפרדע לשמור עדיין על רעל מסוכן המאוכסן על גבי עורה. תכל'ס, מה שרצינו לומר: חפשו חיית מחמד אחרת…
תעודת זהות:
ממלכה: בעלי חיים.
מערכה: מיתרניים.
מחלקה: דו-חיים.
סדרה: חסרי זנב.
משפחה: דנדרובטיים.
מין: צפרדע חץ הזהב.