מאת תמר זקס בתחילה הן לא כל כך הכירו האחת את השניה, למרות שלמדו באותה הכיתה. אך מהיום בו הציעה המורה לשירה ולמרים לשבת זו ליד זו – הן לא נפרדות לרגע. הן יכולות לבלות יחד במשך שעות ולא להשתעמם. כל מי שפוגש במרים יודע שגם שירה בסביבה. כל מי שרואה את שירה יודע שמרים תגיע מיד אחריה.
עד לפני מספר שבועות הן היו צמודות זו לזו. אך לקראת סוף שנת הלימודים משהו אירע. איש לא ידע מה בדיוק התרחש בין השתיים. יכול גם להיות שאם תשאלו את שירה ומרים לא תהיה תשובה בפיהן, מה שכן היה ברור לכל שהקשר החזק ביניהן נפרם. הן ישבו בכיתה זו לצד זו בפנים חמוצות. לא דיברו זו עם זו, לא הכינו עוד שיעורים יחדיו ולא התכוננו יחד למבחנים. בהפסקות, מיד עם השמע הצלצול, מיהרו להיפרד. מרים רצה למגרש הגדול לשחק עם רבקה ושרית, שירה בחרה להסתודד בקצה המסדרון עם רעות ואדווה.
על מה היה הריב על מה נסבה הקטטה איש לא ידע. מי שהסתקרן, הסתכן וניסה לשאול לא קיבל תשובה. המורה שלומית ראתה זאת ונעצבה מאד. היא לא התענינה ולא התעכבה לדעת על מה רבו השתיים, או מה היא הסיבה שגרמה לקטטה. קשה היה לה לראות ששתי החברות הטבות אינן מדברות ביניהן ואינן מצליחות להשלים. אכזבתה גדלה עוד יותר כאשר ניגשו אליה מרים ושירה בהפסקה לאחר שיעור תורה וביקשו שתפריד ביניהן וכמה שיותר מהר, כיוון שאינן יכולות עוד לשבת זו לצד זו. המורה שלומית לא הופתעה אך התאכזבה קשות, וענתה שהיא צריכה לחשוב על כך, אם כי בינה לבין עצמה החליטה לא להיענות לשתיים, אלא לשים סוף למריבה. היא עדיין לא גמרה אומר איך לעשות זאת, אך ההזדמנות לכך הגיעה מהר יותר משציפתה.
****—-****—-****—-****—-
בהצבעה שנערכה בכיתה ובהתיעצות עם שלומית המחנכת, הוחלט להמחיז למסיבת הסיום את האגדה המפורסמת על שלמה המלך והדבורה, מתוך מחשבה שהצגה זו תאפשר לכל בנות הכיתה לקחת חלק ולהשתתף במסיבה. הוחלט שהבנות מהחוג לאומנות שמתבישות לעלות על הבמה ולהופיע לפני קהל רב. תכנה את התפאורה והאביזרים להצגה, יחד עם נוגה המדריכה. הבנות מחוג תנועה ומחול תרקודנה את ריקוד הפרחים. ההכנות והחזרות נערכו באולם הספורט. כולן לקחו בהן חלק ונהנו מהעבודה המשותפת. אם כי מעל לכל העיב הריב של מרים ושירה. הן השביתו את השמחה, כשלא הסכימו לשתף ביניהן פעולה. לא עזרו המילים הטובות גם לא התחנונים והכעסים מצד המורות והחברות. הן התעלמו זו מזו. מרים לא רצתה לעמוד לצידה של שירה. שירה מצידה אמרה שהיא מוכנה לוותר על התפקיד שלה רק כדי שלא תצטרך להושיט יד למרים בסוף ההצגה כפי שהתחייב מתפקידה. הויכוחים בין שתיהן היו בלתי נסבלים. שוב ושוב הן נכנסו האחת לדברי חברתה וחרצו לשון זו לזו כמו בגנון. המורה שלומית חששה, הריב בין השתיים החל להשפיע על הכיתה כולה. הבנות התחלקו לשתי למחנות. האווירה הנעימה והקלילה של סוף שנה נפגמה. שלומית הבינה שהפתרון הוא לגרום לשתיים לשתף פעולה, כדי שתבנה עד כמה הן חשובות זו לזו. היא קראה לכל בנות הכיתה לאולם הספורט והודיעה שהיא רוצה לערוך את החזרה הבאה עם כל האביזרים והתפאורה.
"לכן, לפני שממשיכים" אמרה שלומית צריך לדאוג להביא את כל הדברים לאולם הספורט. כך לא נילחץ ברגע האחרון כמו שקרה לנו בשנה שעברה."
למרות שרצו כבר לרקוד ולהציג הן הסכימו עם שלומית המורה. לאחר שהוכנה רשימת האביזרים והתחפשות והתברר מה יש ומה חסר, ביקשה שלומית מהבנות להביא את התחפושות מהמחסן בחצר. רגע לפני שיצאה עם כולן, הטילה על מרים ושירה להביא את חלקי התפאורה והפרחים הרבים שהכינו בנות החוג לאומנות, מהמזכירות. היא הזכירה להן לבקש מאורית, מנהלת בית הספר את הכיסא שלה, אותו נדבה להצגה ושעתיד להפוך ולהיות כסא המלכות של המלך שלמה.
השתיים, שלא היו יחד לבד בחדר אחד מאז פרץ ביניהן הריב הגדול, נאלצו עכשיו לעבוד ביחד ולסיים את המשימה במהירות. חלקי התפאורה לא היו כבדים אך הם היו גדולים ומסורבלים, אף אחת לא יכלה להזיז את האביזרים לבדה. כיוון שלא רצו ששלומית תחזור ותראה שלא עשו דבר, הן החלו להעביר אותם. למרות שהזדרזו ראו שתיהן שלא תספקנה לסיים את המשימה בזמן.
לפתע צץ במוחה של שירה רעיון. היא הציע שישתמשו בכיסא המנהלת שבקצה רגליו נעוצים גלגלים כעגלה. הן העמיסו עליו את האביזרים השונים והסיעו אותו לאורך המסדרון. הרעיון היה מעולה אך לא מושלם, פרחי הקרפ הגדולים של מלכת שבא נפלו ממנו בזמן ההובלה. אז הציעה מרים לשירה לאסוף את הפרחים, לאחוז אותם בשתי ידיה ולשבת על הכיסא. ההעברה נעשתה במהירות. העבודה הקשה נהפכה לכיף גדול. שירה ומרים ישבו על כיסא המנהלת לסרוגין והובילו זו את זו. כל התפאורה והאביזרים הועברו בדקות ספורות. כשראו שנותר להן זמן רב עד שתחזורנה כולן הם החלו לסדר את הבמה, ולקשט את כיסא המלך בסרטים. כאשר סיימו הן הביטו בסיפוק אל הבמה וראו כיצד היא הפכה להיות יפיפיה ומלכותית. עייפות ומרוצות התישבו לצד ארמון המלך.
בלי משים חזרו לפטפט ולהעביר חוויות זו עם זו. חצי שעה אחר כך מצאו אותן שלומית המורה וכל בנות הכיתה כשהן מתגלגלות מצחוק. שלומית המורה חייכה לעצמה, זירזה את כולן וביקשה מהן להמשיך בהכנות, כי הרי ידוע לכולם שההצגה חייבת להימשך, אבל כדי לעשות זאת היא חייבת גם להתחיל.
בתחילת שנת הלימודים שלאחר מכן, הן כבר התיישבו שוב זו לצד זו בכיתתן החדשה.
