מאת אורן זונדר
המִשכן שבלב
סוף-סוף הגענו אל שתי הפרשות החותמות את ספר הגאולה – הוא ספר שמות. הספר שהתחיל בשעבוד מצרים והגיע לשיאו בקבלת התורה, למרגלות הר סיני – מסתיים כמעט בקול דממה דקה. הקול הזה הוא הוראות ההרכבה והבנייה של מִשכן ה'. הפרשות האחרונות הללו, הנראות משעממות מאוד, לכאורה, אינן כאלו כלל וכלל. הדממה הזו, השקט התעשייתי הברוּך של עם חופשי הבונה מִשכן בלבבות – הוא השיא האמיתי של הספר. דווקא כאן, עם בניית המשכן, עם ישראל מתחיל להראות סימנים ראשונים של עצמאות ושל הגעה אל המנוחה והנחלה.
בזכת נשים צדקניות
על מנת שלכל אחד ואחד מהציבור יהיה חלק בבניית המִשכן, מבקש משה מכל נדיב לב לתרום, בנוסף למחצית השקל הקבועה בחוק. עם ישראל על כל שדרותיו נענה לבקשה: דלת העם והבורגנים, בני המעמד הבינוני והנשיאים – כולם מביאים "חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב" (פרק ל"ה, פסוק כ"ב), וכן את אבני השוהם והמילואים, עד שמשה נאלץ לעצור את פרץ ההתלהבות הזה.
אבל ציבור אחד בתוככי עם ישראל היה בלתי ניתן לעצירה: היו אלו נשות ישראל, שבדבקות אין קץ עבדו, עמלו וטוו בחכמתן בפלך, והביאו כל מה שהיה זקוק ל"יד של אישה". מכאן ואילך נשים הן הציבור הקשור ביותר למִשכן, למִקדש ולארץ ישראל. אנחנו רואים את מסירותן של הנשים לעניינים אלה לאורך התנ"ך כולו. לפי אחד הפרשנים, לפני שנשלחו שנים-עשר המרגלים לתור את הארץ, כבר ידע הקב"ה מה יגידו הגברים, וביקש לשלוח נשים לרגל את הארץ במקומם. אותן הנשים שסירבו להפוך את עדיי החופה שלהן לעגל זהב; אותן הנשים שסירבו לשאת ראש ולשוב למצריִם; אותן נשים ששמרו על בעליהן מלבוא במחלוקת שאינן לשם שמים – הן-הן מי שצבאו על דלתות אוהל מועד מדֵי יום,ובאמונתן הטבעית והפשוטה, בעיקשות ובהתמדה, בנו את מִשכן ה'.
החיבור הרוחני
בתקופות מאוחרות יותר אף התחזק הקשר של הנשים למשכן. למשל, בסוף תקופת עלי הכוהן – תקופה שנאמר עליה "איש הישר בעיניו יעשה", התקופה הקשה שאחרי פילגש בגִבעה – ישנן נשים רבות שכן צובאות על המִשכן. פלאי פלאות! בעוד אלקנה הרמתי מנסה לשכנע אנשים לבוא אל המִקדש – נשות ישראל צובאות בהמוניהן על המשכן. אחת מהן היתה חנה, אשת אלקנה, עקרה מרת נפש, שמתוך תפילתה זכתה להיות אמו של גדול נביאי ישראל (מלבד משה) – שמואל הנביא.
בשעת בניית המִשכן ישנו פן "שכלי" מאוד: הוראות מפורטות לכל כלי וכלי, וכל לולאה יודעת את מקומה. מצד שני, במשכן יש גם הפן של "כל איש אשר ידבנו לִבו" – התנדבות והתלהבות עצומה. כל אחד יכול למצוא את מקומו ואת דרכולעבוד את ה' במִשכן, ומסיבה זו הוא ממוקם בדיוק בלב מחנה בני ישראל – לב העם