מאת אורן זונדר
דין צדק
ישראל היא אחת המדינות שבהן כמות עורכי הדין גבוהה במיוחד. באוניברסיטאות ובמִכללות מסיימים את לימודי המִשפטים עשרות צעירים, שמטרתם היא לעשות צדק. כמעט כל אחד מכיר עורך דין באופן אישי – ומי שלא מכיר באופן אישי,בוודאי קורא באופן אדוק את מדורהּ המצוין של עורכת הדין סיגל כהן, "לעשות צדקה ומשפט" (דפדפו לעמוד 22, אבל רק אחרי שתסיימו לקרוא את המדור הזה).
מִשפטים הרבה מתקיימים במדינתנו הקטנה. כל סכסוך מוצא את דרכו אל בית המשפט, ולפעמים, מחמת העומס על בתי המִשפט, הדיונים מתמשכים ומתמשכים שנים ארוכות, ובעלי הדין מוצאים את עצמם ללא פתרון אמיתי (ובטח שלאצודק) לבעיותיהם. מערכת המִשפט שלנו כה עמוסה, עד שבשנים האחרונות נוסף מוסד "הבוררות", שבו אנשים המוסכמים על שני הצדדים עורכים "מִשפט" בעצמם, ויש לו תוקף חוקי לכל דבר. אין ספק כי מערכת המִשפט בישראל, הרואהאת עצמה (ובצדק) כמערכת שמגִנה על האזרח הקטן ובעיותיו, מוסיפה לו, לעתים, בעיות אחרות.
האם יש דרך אחרת?
משפטנים רבים ובהם פרופסורים חשובים וכן רבנים וראשי ישיבות מציעים למדינת ישראל לחזור אל מקורותיה, ולהשתמש במסורת הפסיקה ההִלכתית העתיקה של עמנו – המִשפט העברי. בפרשתנו מצויים דינים רבים המהווים את תשתיתושל המִשפט העברי. אמנם בקריאה ראשונה לא נראה כי הדין "עין תחת עין" מתאים למציאות ימינו, ולבעיות סבוכות כמו הרצת מניות בבורסה או מעשי הונאה באינטרנט. אבל קריאה מעמיקה יותר, אשר מסתכלת על הרעיונות המתווים אתהמשפט העברי – מוצאת לא מעט שייכות דווקא לאותם חוקים הנראים לנו כל כך עתיקים.
התורה שבכתב (ובעקבותיה התורה שבעל פה) מלמדות אותנו את עקרונות המִשפט הנכון והצודק: "וגר לא תונה ולא תלחצנו… כל אלמנה ויתום לא תענון" (פרשת משפטים, פרק כ"ב, פסוקים כ'-כ"א). הדין צריך להיות גם חכם וגם צודק,ולהתחשב בחלשים, בעניים ובמסכנים לא פחות ממה שהוא מתחשב בבעלי הממון. אמנם רק ה' יראה ללבב והאדם יראה לעיניים, אך בכל זאת, כאשר אנחנו באים לפסוק בענייני העולם הזה – עלינו לנסות ללכת בדרכי הקדוש–ברוך–הוא, ועלכך אומרת המִשנה: "אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא… והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו" (מסכת פאה, פרק א').
השיבה שופטינו כבראשונה
האמנם ייתכן לפסוק גם במדינת ישראל על פי דיני המִשפט העברי?
תלוי את מי שואלים. מדינת ישראל הוקמה לאחר תום השלטון הבריטי (שנקרא "מנדט"), ולכן סִדרי הדין במדינתנו דומים להפליא למערכת המִשפט הבריטית, מה שמכונה "החוק המנדטורי", שלא ממש קשור למורשת ישראל. מצד שני,ישנה הסכמה שבמקרה בו החוק אינו אומר במפורש מה לעשות, על השופט לנסות לפסוק על פי מגילת העצמאות. אם גם שם אין תשובה – יש לחפש את התשובה במִשפט העברי. בפועל, שופטי ישראל אינם מרבים להשתמש במִשפט העברי,ולעתים מעדיפים להסתמך על פסיקות של בתי מִשפט רחוקים ומשונים, כמו בית המשפט האמריקני ואפילו הניוּ–זילנדי. על כך נאמר: "השיבה שופטינו כבראשונה