מאת לאה קפלן
ברוך גוטמכר היה רק נער צעיר כאשר לחם למען עצמאות העם והארץ במחתרת האצ"ל (ראשי תיבות: ארגון צבאי לאומי), נתפס על ידי הבריטים, והוגלה מישראל.
נכדו שי לביא בן ה-9 וחצי אוהב לבקרו לעתים קרובות. "כשאני שומע את סיפור החיים של סבא שלי, אני חש גאווה גדולה", הוא אומר. שי, תלמיד כיתה ד' בבית הספר רמב"ם בחיפה, כבר החל ללמוד את טעמי המִקרא עם סבו, אף שחגיגת הבר המצווה שלו עוד רחוקה למדי. בין זרקא לסגול הוא נהנה להקשיב לסיפור החיים המרתק של סבו.
נשק ברִצפת האמבטיה
סיפורו של ברוך גוטמכר שזור בסיפור המאבק לעצמאות. "הייתי בן 14, חבר בתנועת הנוער בית"ר, כשהציעו לי להצטרף לאִרגון האצ"ל", הוא מספר. "הוזמנתי לוועדת קבלה מיוחדת. הכניסו אותי לחדר חשוך, והושיבו אותי מול זרקור חזק, שסִנוור את עיניי. בחדר היו אנשי אצ"ל, שאת פניהם לא ראיתי, והם שאלו אותי כל מיני שאלות. למשל, האם אהיה מוכן להקריב את חיי למען המדינה. על השולחן בחדר היו מונחים אקדח וספר תנ"ך. התבקשתי להישבע למסור את חיי למען המדינה. לאחר מכן עברתי בדיקת רופא, ונמצאתי כשיר להצטרף כלוחם אצ"ל.
"באותה תקופה היו באצ"ל חטיבות שונות. התפקיד שלי היה להדביק כרוזים על לוחות המודעות ותיבות הדואר. היתה זו פעולה מסוכנת, שהעונש עליה היה מאסר ממושך. חבר שלי נתפס מדביק כרוזים נגד השלטון הבריטי, ונורה ברגלו!"
אם נדמה לכם שתליית כרוזים היא מלאכה קלה – טעות בידכם. "בבית עִרבבנו קמח ומים בסיר, והכנו את העיסה ששימשה בתור דבק", ברוך מספר. "את הסיר עם הדבק הכנסנו לשק, ואת הכרוזים הסתרנו מתחת לחולצה. נער אחד מרח את הדבק, וחברו הדביק את הכרוזים. היינו חייבים לפעול בזריזות ולהסתלק מן המקום בלי להשאיר עקבות".
ש. ואיך הגיבה המשפחה על הפעילות המחתרתית?
"הוריי לא ידעו דבר על חברותי באצ"ל!" מחייך ברוך. "זה היה סוד. גדלתי בבית יהודי-ציוני חם, ועשיתי את מה שהיה צריך לעשות. במסגרת חברותי באצ"ל שימשתי גם כקשָׁר של מחסני הנשק בחיפה. היה עליי להעביר נשק ותחמושת לאימונים ולפעולות מִבצעיות. את הנשק הסתרתי בבית שלי, מתחת לאמבטיה. הייתי בטוח ששם לא יחפשו".
ש. איך מפקידים נשק בידיו של נער כה צעיר בשנים?
"הלהט להקמת המדינה שבדרך, הצדקת המטרה, הרעוּת והחברוּת היו כה חזקים, עד ששום כוח בעולם לא היה יכול לעצור אותנו. הלכנו לפעולות ללא חובת גיוס וללא תשלום כספי, מתוך ההכרה שאנו עומדים להקים מדינה יהודית!"
היציאה לגלות
בשנת 1944 נעשה ניסיון להתנקש בחייו של הנציב העליון הבריטי. הניסיון לא צלח, אך הבריטים הגיבו בחומרה ועצרו פעילים יהודים רבים ביישוב. "באמצע הלילה נשמעה נקישה בדלת", נזכר ברוך. "אני, כמובן, הייתי שקוע בשינה. אבא פתח את הדלת, והשוטרים שאלו אותו היכן ברוך גוטמכר. אבא הצביע על המיטה שלי… המבוקש 'המסוכן' שהם חיפשו היה נער צנום, והם חששו שטעו בזיהוי. הבריטים הוציאו אותי מן הבית באישון לילה, ואני נופפתי לשכנים, שהציצו מן החלונות, לשלום".
ברוך הצעיר נלקח לבולשת הבריטית, ומשם ל"קִישְלֶה" – בית הסוהר בחיפה – שם פגש בחברים נוספים שנעצרו.
"לא דיברנו כדי שלא יקַשרו בינינו", הוא מספר. "חקרו אותנו והִכו אותנו באלות, אך כמו שכתוב במגילת אסתר: 'ומרדכי היהודי לא יכרע ולא ישתחווה'. נלקחנו ללטרון והוחזקנו במאסר. יום אחד הודיעו לנו שעלינו לעזוב את המחנה תוך שעות ספורות. הנחתי תפילין ואמרתי 'שמע ישראל'. ה'כלניות' (כך כונו החיילים הבריטים) התפרצו לצריף, כבלו אותנו באזיקים, והסיעו אותנו לשדה התעופה. לעולם לא אשכח את דברי המפקד הבריטי שאמר: 'לעולם לא תראו עוד את פלשתינה!' הוגלינו לאַסְמָרָה, בירת אֶרִיתְרֵאָה, והיה שם חם מאוד. נתנו לנו מדים צבאיים, וגרנו במחנה מאולתר. כדי למנוע בריחות וחפירת מִנהרות העבירו אותנו ממדינה למדינה, אך רוחנו לא נפלה! מאֶרִיתְרֵאָה הועברנו לסוּדן – שם היו תנאי מחיה קשים ביותר: קיבלנו מים לשתייה במְשׂוּרָה, ולא היו כלל מים לרחצה. לאחר שנה הועברנו שוב לאסמרה ומשם לקֶניה, למחנה 'גילגיל'. בשנת 1948 חזרתי לתל אביב באניית גֵירוּש, כשמטוסים מצריים מפציצים אותנו מעל…"
ש. ארבע שנים היית בגלות. תאר את הפגישה המחודשת עם המשפחה.
"את המפגש עם ההורים שלי אי אפשר לתאר במילים. סבא שלי, ז"ל, בירך בשם ובמלכות את בִּרכת 'מחיה המתים'. עליכם להבין – היינו אסירים, לא היתה לנו דרך ליצור קשר עם הארץ. לא היו מחשב ואינטרנט ואף לא טלפון או בולי דואר… כבר למחרת היום התייצבתי לשירות, והתגייסתי לצבא. נלחמתי בכל מלחמות ישראל, והשתתפתי בבניין הארץ".
משקפיים מרב האסירים
65 שנה חלפו מאז הוגלו ברוך וחבריו למחנה המעצר באֶרִיתְרֵאָה, והחבורה החליטה לחזור למחנה. הם מצאו את פתח המנהרה שחפרו במטרה לברוח, וחוויותיהם מן התקופה הסוערת תועדו בסרט שנקרא "חזרה לגילגיל".
שי מאזין לסיפור של סבו בעיניים פעורות. "דרך סבא אני לומד על חלק חשוב בהיסטוריה של העם היהודי", הוא אומר. "סבא פגש בגלות את מנחם בגין ואת יצחק שמיר – מנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל ואנשי לח"י. הרב אריה לווין, זצ"ל, שנודע לאחר מכן כ'רבם של האסירים', נסע במיוחד לחו"ל כדי לפגוש את הגולים, והביא לסבא משקפי קריאה, ששלחו לו הוריו. סבא שלי הוא אדם גדול שעשה מעשים חשובים, ואני מקווה ללכת בדרכיו. כשאגדל אתגייס לצה"ל ואתרום למדינה".
סבא ברוך רואה חוט מקשר בין הפעילויות שהביאו לקום המדינה לפעילויות שיש לבצע על מנת לשמור עליה עצמאית וחזקה: "מדינת ישראל הוקמה בזכות אנשים ששילמו עליה בחייהם", הוא אומר. "כ-22 אלף אנשים נפלו במלחמות ישראל. יהודים עלו בשירה לגרדום! זו מסירות נפש שקיימת רק בעם היהודי. לכן עלינו לעמוד חזקים ובטוחים בפני אומות העולם. אל לנו לוותר על חלקים ממדינת ישראל. נסיגות ומחוות אינן מביאות שלום, אלא מלחמה".