סוחטים את העננים

מאת איה גולדשמיד

'אתר הסקי הזה ידע ימים טובים יותר', הִרהר מנהל האתר. מבעד לחלון נשקף נוף שהיה מחופֶּה שלג בכל חורף בשנים עברו, ואילו כעת בִּצבצה האדמה מבין קרעי השלג הדק והדליל.

'מה לא הייתי נותן עבור שלג. במשקל הייתי מוכן לקנות אותו, יעלה כמה שיעלה', חבטו מחשבות ייאוש בראשו.

הטלפון על השולחן צִלצל. על הקו היתה מנהלת תיכון מראשון לציון. "אני מבקשת לבטל את הטיול המתוכנן באתר לשבוע הבא". הוא אפילו לא התווכח, זו לא היתה הפתעה עבורו. "פשוט, חברה שלי יִידעה אותי שאין כמעט שלג השנה", היא הוסיפה בקול מתנצל, "אז אין בעצם לְמה לבוא".

הוא הניח את השפופרת. אפילו דמי ביטול לא ביקש, והביט בפסגות ההרים המאכזבות.

נקישה מפתיעה נשמעה על הדלת.

"אפשר להיכנס", קרא, ואל החדר נכנס איש מכובד, אוחז בתיק כבד תחת בית שחיו.

"נעים מאוד", הושיט את ידו, "אני דוקטור זהבי משח"ם".

המנהל בלע את רוקו. שח"ם? המִשרד לשירותים חברתיים? מישהו שלח אליו את שירותי הרווחה? 'אבל אני בסך הכל מנהל אתר סקי שנקלע לקשיים כלכליים', הִרהר.

"שח"מ היא חברה לשירותים חברתיים מֶכניים", הרגיע האיש. "אנחנו מתעסקים עם זריעת עננים".

"זריעת עננים?" הרים המנהל גבות.

"בדיוק", הנהן האורח, "ורציתי לשאול אותך אם תהיה מעוניין שינחתו על האתר שלך קצת יותר פתיתי שלג?"

"יש לך דרך לשכנע את העננים?" חייך המנהל.

"ננסה, מקסימום נצטרך לסחוט אותם".

התנגשוּת

הגננת כבר סיפרה לכולנו שהשמש מאדה את מֵי הים, אשר הופכים לעננים מלאים בטיפות גשם. לנו נותר רק לקנות מגפיים, ולהמתין שהגשמים ימלאו את השלוליות. אבל היום אנחנו מבינים שהעסק לא פשוט כל כך: הרבה דברים צריכים לקרות כדי שהגשם ידפוק על גגותינו.

ענן הוא מקום בו גרים בכיף אדי מים, טיפות מים וגבישי קרח. אמנם הכל מתחיל במים שמתאדים מימים ומנהרות, אבל עד שהגשמים יֵרדו, עוד ארוכה הדרך.

הידעתם שרק 5% מהמים בענני החורף בשמי ארצנו אכן הופכים לגשם? כדי שאֵדֵי מים בעננים יהפכו לטיפות גשם, צריך להיות להם קר מספיק כדי שהם יתעבּו. וכדי שייווצרו בענן פתיתי קרח? צריך להיות לאותם אֵדֵי מים עוד יותר קר, כדי שהם יקפאו.

אבל גם אם יהיה קר מאוד, גילו החוקרים, שום טיפת גשם לא תיווצר ללא "גרעין התעבּוּת". גרעין התעבות הוא חלקיק פצפון באוויר, העשוי מאבקן של צמח, מלח, גרגר אבק או אפילו פיח מזוהם. רק סביב הגרעין הזה נוצרת טיפת מים. טיפת המים הזו צריכה לגדול פי-אלף כדי להפוך לטיפת גשם, ואגב, אין לה זמן מיותר. אורך חייו של ענן ממוצע הוא שעה אחת בלבד. מי שבאות לעזרתה של טיפת הגשם הן ההתנגשויות. טיפות המים בענן נופלות ומתנגשות זו בזו, וחלק מהן מתלכדות מעוצמת ההתנגשות לטיפה אחת גדולה. סוף-סוף טיפת הגשם כבדה מספיק בשביל ליפול בכוח המשיכה מהשמים – עד לערוגת המלפפונים בגינה שלנו. ואם מדובר בפתית קרח, הרי שבמזג אוויר קר ויבש מספיק, הוא ייפול על חלקת הדשא שלנו כשלג או כברד. בהרבה מקרים הוא גם יימס ויטפטף אל תוך שלוליות הגשם.

הראש בעננים

מצוקת המים בישראל איננה דבר חדש. האם אפשר לשכנע את העננים להוריד יותר גשם? השאלה הזו מעסיקה כבר 50 שנה חקלאים ואנשי מחקר, המביטים מודאגים לשמים. מאחר שהמדע יודע הרבה על היווצרות העננים והגשם, חשבו להם אנשי המחקר: למה שלא נזריע עננים?

זה בעצם פשוט מאוד: נפזר בתוך העננים המון גרעיני התעבּות, עוד טיפות מים ייווצרו סביבם, עוד התנגשויות יתרחשו, הטיפות תִּגדלנה, והגשמִים ישקו את השדות הצמאים. אולי הזריעה בשחקים עוד תצדיק את הזריעה שם למטה בשדות? זה פשוט חייב להצליח.

הישראלים נכנסו לפעילוּת, ויצרו את "יודיד הכסף" – תרכובת של יוד וכספית, האמורה למשוך אליה כמה שיותר אדי מים לטיפות גדולות וכבדות מנשוא.

משנות ה-50 זורעים בישראל עננים ביודיד הכסף, בשתי דרכים: מטוסים ותנורי קרקע. ישנם בישראל כ-40 תנורי קרקע  בצפון הארץ. התנור מורכב ממבערים השורפים תמיסה של יודיד הכסף באצטון. החומר עולה עם העשן ומפוזר עד לעננים. כיום התנורים מופעלים מרחוק על ידי הוראה ממרכז המִבצעים בנמל התעופה בן-גוריון, ולחקלאים נותר רק למלא את התנורים בחומרי ההזרעה, ולהשגיח שהכל פועל כמו שצריך.

מטוס, לעומת זאת, מפזר בשעת טיסה פי-50 חומר מתנור הקרקע. המטוס טס עד לבסיס הענן, וזרמי הרוח מאפשרים לו פיזור יעיל ביותר של החומר בתוך הענן. טיסות זריעה אורכות עד ארבע שעות, ומרכז המִבצעים בנמל התעופה שומר על קשר צמוד עם הטייס. בכל רגע המערכות מדווחות היכן נמצא המטוס, על רקע תמונת העננים ממכ"ם הגשם (מכ"ם – ראשי תיבות של מגלה כיוון מרחק. מכ"ם גשם הוא מכשיר הבודק מרחוק את העננים ואת כמות הגשם בתוכם).

הזורעים בדמעה גשם יקצורו?

כיום ישראל היא המובילה בעולם בהורדת גשם מלאכותי.

לפני כשלושים שנה הוקמה "ועדת המטר", ובה הרבה אנשים חכמים היושבים ובודקים: האם באמת זריעת העננים מצליחה להקל על מצוקת המים? או, במילים אחרות: האם כל זה שווה את המאמץ?

ועדת המטר כוללת אִרגונים הרבה, ובהם חברת שח"ם (חברת בת של חברת "מקורות"- חברת המים הלאומית של מדינת ישראל), הזורעת את העננים בשטח; חוקרים מאוניברסיטאות ועובדים מהשירות המטאורולוגי, האחראים לתחזית מזג האוויר.

כמות הגשם השנתית בישראל עלתה ב-13% בעקבות זריעת העננים, ואנשי שח"ם מוזמנים לאיטליה לנסות להזריע עננים שימטירו גשמי ברכה.

אבל יש גם חוקרים שעדיין לא מרוצים. הם לא בטוחים כלל שזריעת העננים היא שיטה כל כך מוצלחת. ראשית, השיטה הצליחה מאוד בצפון הארץ, אך הצליחה הרבה פחות במרכז ובדרום. שנית, היו מקומות שבהם הגשמים שבאו בעקבות הזריעה לא הועילו לחקלאות. הם התאדו לאוויר או זרמו לים. רק בצפון הגבירו אותם הגשמים את הזרימה בנהרות ובמעיינות.

ולסיום, צריך עוד לבדוק עד כמה הזריעה מגבירה את כמות הגשם. "עדיין לא גמרנו לחשב", הם טוענים. מנועי המטוסים, בכל אופן, עדיין מטרטרים באוויר.

כבר יותר משלושים שנה, במשך שישה חודשים חורפיים וקרים בישראל, מזריעים עננים. אולי כשיבוא המשיח, ישוב חוני המעגל לשרטט עיגול על האדמה, וכל הבעיות תיפתרנה. בינתיים, קשה לשבת בחיבוק ידיים.

הידעת?

אם מזריעים עננים ביותר מדי יודיד כסף, לא יֵרד גשם בכלל. המון-המון טיפות קטנטנות יקיפו המון-המון גרעיני התעבּות, ואף טיפה לא תהיה כבדה דיה כדי ליפול בכוח המשיכה.

נראה שזו גם הסיבה לכישלון זריעת העננים בדרום הארץ: יותר מִדַי אבק מִדברי באוויר, יותר מִדַי גרעיני התעבּות, ויותר מִדַי טיפות מים "רזות", שאינן נופלות לשום מקום.

הידעתם שרק 5% מהמים בענני החורף בשמי ארצנו אכן הופכים לגשם?

פינת הדִילֶמוּוּוּ

בשנות השישים נערכו בארצות הברית ניסויים במטרה לבדוק האם זריעת עננים עשויה לנטרל סופות הוריקן. הניסויים הופסקו בשל החשש שזריעת העננים תסיט את הסופה למדינה שכֵנה, מה שיגרור תביעות מִשפטיות.

האם במקרה כזה תצטרך ארצות הברית לפצות את המדינה הסובלת – או שזו רק בגדר תאונה שהתרחשה במהלך ניסוי לטובת האנושות?

מה דעתכם?