רות ביתן-כהן
מדי שנה, בליל ראש השנה, נוהגים לערוך את השולחן במפה צחורה וחגיגית ולהניח עליה מאכלים שונים המכונים "סימנים". הסימנים שונים מבית לבית ומעדה לעדה, אך המשותף לכולם הוא הרמז שהם מבטאים בשמם או בטעמם. רמז לתקוות שאנו נושאים לקראת השנה החדשה. כל אחד מהרמזים בא לידי ביטוי גם באמירת "יהי רצון" שנסמכת לאכילת הסימן.
המקור של מנהג אכילת הסימנים בראש השנה הוא בתלמוד הבבלי (כריתות ו ע"א). במהלך דיון על חשיבותם של סימנים שונים במהלך החיים אומר האמורא אביי: "יהא רגיל איניש [אדם] למיכל [לאכול] ריש שתא [בראש השנה] קרא ורוביא, כרתי, סילקא ותמרי." רש"י במקום מפרש שכל הירקות הללו גדלים ומתרבים במהירות ביחס לירקות אחרים, ולכן הם מהווים סימן טוב למעשי השנה החדשה.
יש הסוברים שאת הסימנים מספיק רק לראות בראש השנה ולא לאכול, והם נסמכים על דברי אביי במקום אחר בתלמוד (הוריות יב ע"א): "אמר אביי… לעולם יהא רגיל למיחזי [לראות] בריש שתה [בראש השנה]…" אולם המנהג הנפוץ יותר הוא דווקא לאכול את הסימנים.
מבין כל המאכלים המוזכרים בתלמוד, המאכל הקל ביותר לזיהוי הוא 'תמרי' – תמר. ונהוג לאוכלו על שלל צבעיו וצורותיו: צהוב או חום, לח או יבש. לפני האכילה מבקשים: "יהי רצון… שיתמו אויביך ושונאיך וכל מבקשי רעתנו" ויש המוסיפים את הפסוק (תהלים קד לה): "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם…"
אולם לגבי הקרא, הרוביא, הכרתי והסִלקא קיימים זיהויים שונים וכן אופני הכנה שונים לכל עדה ועדה.
קרא – הקרא (יש הוגים "גרע") היא מין של דלעת, אך לא ידוע איזה מין בדיוק: יש הנוהגים לקחת דלעת רגילה, ואחרים לוקחים קישוא לבן. בין כך ובין כך, את הקרא אוכלים לאחר שבושלה ויש המכינים ממנה ריבה. לפני האכילה מבקשים: "יהי רצון… שתקרע רוע גזר דיננו וייקראו לפניך זָכִיוֹתֵינוּ".
רוביא – הזיהוי הנפוץ ביותר של הרוביא הוא סוג של שעועית שנקרא בערבית "לוביה" (בדומה לשעועית ירוקה בתרמיל), והיא נאכלת לאחר שבושלה. רש"י בפירושו, מזהה את הרוביא עם התלתן המשנאי, כלומר עם צמח החילבה, ומכאן מנהגם של יהודי תימן לאכול חילבה בליל ראש השנה. חלק מיהודי צפון-אפריקה מזהים את הרוביא עם הפול המצרי. לפני האכילה מבקשים: "יהי רצון… שירבו זָכִיוֹתֵינוּ".
כרתי – כרישה. את הכרישה יש לבשל לפני אכילתה. מנהג נפוץ בקרב עדות שונות הוא להכין מהכרישה חביתת ירק או קציצות. לפני האכילה מבקשים: "יהי רצון… שיכרתו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתנו".
סלקא – רש"י מפרש כי הכוונה היא לעלי תרד, אך יש הנוהגים לקחת "סלק עלים" (עלי מנגולד) או סלק ממש. גם כאן, בדומה לכרתי, מקובל להכין מהעלים חביתת ירק או קציצות. לפני האכילה מבקשים: "יהי רצון… שיסתלקו אויביך ושונאיך (נוסח אחר: אויבינו ושונאינו) וכל מבקשי רעתנו".
הקרא, הרוביא, הכרתי, הסלקא והתמר הם הסימנים הבסיסיים שמוזכרים בתלמוד, אולם במהלך הדורות התרחב המנהג ונוספו סימנים שונים לסדר. המנהג הנפוץ לאכול מאכלים מתוקים בראש השנה מוזכר כבר בספר נחמיה. בראש השנה לאחר השיבה מהגולה, התאסף כל העם ועזרא קרא בפניהם בספר התורה. כאשר שמע העם את דברי התורה שנשכחו ממנו, הוא פרץ בבכי. עזרא ביקש לנחם את העם ואמר לו כי ביום זה אסור להיות עצובים – בשל קדושתו, אלא יש לאכול משמנים ומיני מתיקה: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת… כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ…" (נחמיה ח י).
תפוח בדבש
טעמו של הדבש מתוק, וכבר בתקופת הגאונים (המאה ה-6 עד המאה ה-11) נהגו לאכול אותו כסימן לשנה "מתוקה וערֵבה". גם התפוח נחשב מתוק, ובמאה ה-12 נהגו בקהילת צרפת לאכול גם אותו כסימן לשנה "מתוקה". וכך יצא שבימי הביניים, באשכנז, אוחד מנהג גאוני בבל לאכול דבש עם מנהג בני צרפת לאכול תפוח. לפני האכילה מבקשים: "יהי רצון… שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". בעקבות מנהג זה התפשט מנהג אחר: טבילת פרוסת הלחם (של הסעודה) בדבש במקום במלח.
מנהג נוסף מתקופת גאוני בבל הוא אכילת ראש של כבש כדי "שנהיה לראש ולא לזנב ותזכור לנו אילו של יצחק" – האיל שהקריב אברהם בראש השנה במקום לעקוד את יצחק בנו.
את הדגים אוכלים בליל ראש השנה, כדי "שנפרה ונרבה כדגים ותשגח עלן בעינא פקיחא [תשגיח עלינו בעין פקוחה]". במרוצת השנים היו שהמירו את ראש הכבש בראש של דג, משום שראש של כבש היה יקר להשגה, וכך התמזגו שני הסימנים.
ואיך אפשר בלי הרימון? כדי "שירבו זָכִיוֹתֵינוּ כרימון" – על פי פירושו של ר' שמעון בן לקיש לפסוק "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" (שיר-השירים ד ג): "מאי רקתך? אפילו ריקנין שבך מלאים מצוֹת כרִמון" (תלמוד בבלי, ברכות נז ע"א).
מנהג נפוץ נוסף שהגיע מקהילת פרובנס בצרפת, הוא אכילת פרי חדש המהווה סימן טוב לקראת השנה החדשה. מנהגים נוספים בקרב עדות ישראל השונות הם אכילת ריאה – כדי שהשנה החדשה תהיה קלה כריאה ולא כבדה מעול הצרות. אכילת ריבת חבושים – לשנה מתוקה, ואכילת גזר – כדי "שייגזרו עלינו גזירות טובות" או כדי "שייגזרו אויבינו ושונאינו".
ולמי שעדיין "נשאר מקום" לאחר אכילת הסימנים – עכשיו הגיע הזמן לסעודת החג… שנה טובה ומתוקה מראשיתה ועד סופה!
בדומה למאכלים הנאכלים בסדר ליל ראש השנה ומהווים סימן טוב וברכה, ישנם מאכלים שדווקא בראש השנה נמנעים מאכילתם משום שהם מהווים סימן רע:
קפה שחור – בשל טעמו המר או בשל צבעו שנתפס כמבשר רע, מאכלים חמוצים – בשל טעמם החמוץ, אגוזים – כיוון ש"אגוז" בגימטריה שווה ל"חטא" (בלי לחשב את האל"ף הנחה).
קיימים מאכלים שנאכלים כחלק מהסימנים בקהילות מסוימות, ואילו בקהילות אחרות נמנעים לאוכלם: הדבש נאסר לאכילה בקהילות מסוימות בשל חשש לכשרותו והוחלף בסוכר. תאנים – בשל הזיהוי שלהן עם חטא אדם הראשון. דגים – בספר נחמיה נכתבה המילה "דג" באופן הבא: "דאג", והיו שפירשו זאת מלשון "דאגה".