מאת איה גולדשמיד
האורח הזר בכפר הסיני הנידח הגיע מצויד מראש.
"תודה", הוא נענה בניד ראש מחויך לעבר צלחת האורז שהוגשה אליו. מתנת האדמה של מזרח אסיה. מיליוני בני אדם חבים לצמח האורז הזה את חייהם. לולא הוא, הם היו מתים מרעב, כמו אומללים רבים ברחבי היבשת. האורח שלף מכיס חולצתו כפית פלסטיק קטנה, והתענג על המנה החמה והמתובלת.
המארח ישב לצִדו, גם מולו הונחה צלחת גדושה באורז מהביל, ובתנועה טבעית, כמו שמגרדים באוזן, בלי לחשוב, הוא פתח את החלון, תלש שני ענפי במבוק דקים מהשיח בחצר ונפנה למלא באמצעותם את פיו בגרגרים הדביקים. בסוף הארוחה נטל המארח את הענפים והשליכם לפח האשפה.
"וואו", התפעל האורח, "שבעה ימים בשבוע, 3 ארוחות ביום, 365 יום בשנה, הבנאדם משתמש בקיסמי במבוק כדי לאכול. יום-יום הוא מושיט את היד ומקבל את כלי האכילה שלו מאותו השיח מעבר לחלון, חינם אין כסף".
הזר ניקה את כף הפלסטיק שלו והחזיר אותה לכיסו. מה לעשות? אין לו שיח פלסטיק קסום, מהסוג ההוא שלא נגמר לעולם…
במ-בוק!!!
הבמבוק הוא לא סתם שיח. הוא והאורז הם כנראה שני צמחי הבר שזכו לשם המכובד: "מתנות הטבע החשובות של דרום מזרח אסיה". הבמבוק משמש את התושבים שם כמו הפלסטיק בעולם המודרני: לכל דבר, בכל זמן ובכל מקום. אם ביום אחד בהיר היה נעלם הבמבוק מעל פני האדמה, היה האסון משנה את חייהם של מיליוני אנשים מהקצה אל הקצה.
מיהו בכלל הבמבוק? הבמבוק הוא צמח בעל מאות מינים, ממשפחה שקוראים לה משפחת הדגניים. 600 מהמינים של הבמבוק שוכנים כבוד בדרום מזרח אסיה.
הצמח הזה הוא בעצם עשב בעל גבעול עבה הנקרא "קנה". אפשר לפגוש את הבמבוק ברוב היבשות, מה שגורם לנו לחשוד שהצמח כנראה זקן בימים והספיק לחצות בינתיים ימים ומדבריות בדרכו מארץ מוצאו בדרום מזרח אסיה.
ולגבי השם: צליל המילה, ה"במבוק", הוא חיקוי מוצלח של קולות הנפץ שמשמיע הצמח כשהוא עולה באש. האוויר בתוך הקנים הולך ומתחמם, הדפנות לא עומדות בלחץ וקול פיצוץ אדיר מחריש את האוזניים: "במ-בוק!!!"
עומד בקצב…
מי שחושב לעצמו: "מה כבר אפשר לעשות מכמה קנים חלולים?" טועה, וטועה בענק. בבתי חרושת גדולים מייצרים מהבמבוק נייר ורהיטים, אבל כל אדם בדרום מזרח אסיה זקוק לשיח במבוק בחצר, כמו שאנו זקוקים לחשמל ומים. עם מקלות הבמבוק (כמו בסיפור בתחילת הכתבה) משתמשים כדי לאכול, ומדהים לראות זאטוט אוחז במקלות במיומנות ולוכד אטריות ארוכות וחלקלקות.
דייגים נושאים כרישים טריים מהים על אסל. האסל הוא מוט ארוך המונח על כתפי הדייג, כשמשני צדדיו משתלשל לו בשווי משקל שלל הדייג הטרי. וממה עשוי אותו אסל? ניחשתם נכון – מרצועות של קליפת צמח הבמבוק. פשוט וזול!
קני במבוק הנקשרים זה לזה יוצרים רפסודות הנסחפות בקלות במורד הנהר, כשהן נושאות על גבן, למשל, עגבניות בשלות מהכפר למכירה בשוק הקרוב. עם הבמבוק גם בונים גשרים, מקימים עמודים התומכים בבתים ובסוכות, יוצרים סולמות וצינורות השקיה ומכינים כלי נגינה, כלי עבודה, כלי אוכל ומטבח.
את קנה הבמבוק אפשר לקלף בסכין וליצור ממנו פסים דקים וגמישים שמהם קולעים סלים, מחצלות ומניפות. ואגב, הבמבוק לא מתלונן שמנצלים אותו, לא מסרב לעבוד קשה מִדי ולא בורח לשום מקום. הוא פשוט גדל וגדל בקצב מטורף. תוך מספר ימים הוא צומח לגובה מטר או שניים ומנסה לעמוד בקצב.
תקופת הבמבוק או תקופת האבן
פשוטים וגסים הם כלי האבן הקדומים שנמצאו בדרום מזרח אסיה. אם כן, חשבו הארכיאולוגיים במשך שנים, פשוטים גסים ולא מפותחים היו גם האנשים בדרום מזרח אסיה בתקופה הקדומה. אולם ג'פרי פופ, ארכיאולוג שפִרסם מאמר בשנת 1989, חשב לגמרי אחרת והצליח לשכנע בצדקתו גם לא מעט ארכיאולוגים.
"פשוט מאוד", הפתיע הארכיאולוג, "בדרום מזרח אסיה לא נותרו כלי אבן משוכללים משום שהשתמשו שם כנראה ב… במבוק. מן הבמבוק ייצרו בימים ההם אפילו כלי נשק כמו סכינים וראשי חיצים, וממש לא עניין שם אף אחד שהוא חי בעיצומה של תקופת האבן".
"עובדה", ממשיך פופ לטעון, "מצאנו בדרום מזרח אסיה גרזני אבן גסים שכנראה שימשו להכנת כלי הבמבוק, ואף מעט נתזים שעפו לכל הכוונים בזמן העבודה…"
מאז ומתמיד אנשים השתמשו בצמחים סביבם, וחייהם קיבלו את הריחות, המראות, הטעמים והקולות המיוחדים לאותו הצמח. אבל הבמבוק הקדום לא נותר קבור במעמקי דרום מזרח אסיה כדי לספר לנו מה באמת קרה שם. האבן חיה לנצח, אבל קני הבמבוק התכלו כבר מזמן, והארכיאולוגים ממשיכים להתווכח…
הידעת?
אי שם בעולם חי לו יצור חמוד ושובה לב בשם "פנדה". הפנדה, מסתבר, ניזון מצמח הבמבוק וקבע את מקום מגוריו, איך לא? בדרום מזרח אסיה, קרוב-קרוב לאוכל…