חיים אקשטיין
הבטתי בעיניו של החשוד המרכזי. גם הוא הביט בעיניי, והמשיך לשתוק. היה לי ברור שאם הוא יפתח את פיו ויסכים לדבר, זה יקדם אותנו באופן משמעותי בתהליך החקירה, אך הוא לא הוציא הגה מפיו.
"גע, גע," אמר לבסוף.
הסיפור התחיל כשדוד משה קם בבוקר, וכמנהגו מדי יום ביומו, הציץ במחבוא הסודי שבו הוא מטמין סכום כסף גדול. הייתה זו פעולה שגרתית ביותר, והפרט היחיד שהפך אותה ליוצאת דופן הוא העובדה שהמחבוא היה ריק. אף לא מטבע אחד נראה שם. לדוד משה היה ברור שכספו נגנב, ועליו למצוא תכף ומיד את האיש שגנב את הכסף; הבעיה היא שהדוד משה מתגורר בחווה מרוחקת, ללא כל מקום יישוב בסביבה, מה שאומר שהגנב כנראה איננו איש, אלא אחד מדייריה הקבועים של החווה – בעלי החיים.
קשה לחקור יצורים שאינם אנושיים. למזלי, יש בצוות שלנו נציג אחד ממשפחת ההולכים על ארבע, הלא הוא שרלוק, אך גם את שפתו קצת קשה לי להבין. לקחתי איתי את ד"ר דירק סווירק, זואולוג, מומחה להתנהגות של בעלי חיים, אך גם זה לא עזר במיוחד. שוכני החווה לא סיפקו לנו יותר מדי רמזים וקצוות חוט.
"אמור לי, משה," פניתי בלית ברירה לבן האנוש היחיד בזירת הפשע, "מה מקור החשד שלך בצ'רלי הברווז?"
"המקור של צ'רלי עצמו," השיב הדוד משה. "הוא חוטף בעזרת המקור שלו כל דבר יקר ערך שהוא רואה. פעם אחת הוא ניסה לחטוף את השרשרת של רעייתי המנוחה, ופעם אחרת נגס בשעון היד שלי, מאז אני נאלץ להסתובב עם חצי שעון."
"גע! גע!" הגיב הברווז ונופף בכנפיו.
"תנועת הכנפיים של הברווז שלך מעידה על תחושת כעס," פענח ד"ר סווירק את הנפנוף, "כמדומני שהוא חש פגוע מהאשמותיך כלפיו."
"אל תיסחף," הגיב דוד משה. "הוא סתם מגעגע. גע-גע פה, גע-גע שם, גע-גע כל הזמן."
"אם החבאת את הכסף במקום סודי בתוך האדמה," אמר אמיל, "איך ברווז הצליח להגיע לשם בכוחות עצמו?"
"אני אמרתי שהוא עשה זאת בכוחות עצמו?" התפלא הדוד משה. "זו הייתה קנוניה, כמובן! גוג ומגוג, צמד התרנגולים, חפרו באדמה ואפשרו לצ'רלי למצוא את המטמון."
"קו-קו-ריקו!" הזדעקו גוג ומגוג.
"צעקה בעוצמות כאלו," הסביר ד"ר סווירק, "באה להביע אחת משתיים: או שהגיע הבוקר, או שמישהו מאיים עליהם ללא הצדקה. כיוון שעכשיו צהריים, יש רק שתי אפשרויות: או שהאפשרות השנייה היא הנכונה ומישהו מאיים עליהם, או שהתרנגולים משוגעים."
"אבל איך התרנגולים ידעו על קיומו של המחבוא, והיכן הוא נמצא?" הקשה אמיל.
"הם לא ידעו," השיב משה, "זו איזבל, הפרה, שעוקבת אחריי כל היום. יש פה כנופיה מאורגנת, מה חשבתם?"
"מו-מו!" געתה איזבל בכעס.
"זו געייה טיפוסית למדי," אמר סווירק, "שנובעת לרוב מהרגשה שנעשה עוול לפרה."
חשתי שהעסק מתחיל לחזור על עצמו.
"אצלי כבר שש," אמרתי, "ומבחינתי זאת שעה מאוחרת, ועדיין לא התקדמנו."
"אתה צודק, אדוני הבלש. האמת היא שאצלי כבר שש וחצי," אמר משה, "אבל זה מפני שיש לי רק חצי שעון, כאמור."
"הכנופיה הזאת כנראה מאורגנת היטב," אמר אמיל, "אתה צריך להיות גאה בחיות שלך. איך הם הצליחו לגנוב את הכסף בלי שתבחין בכך?"
"אה, זה ברור. אמדאוס, החמור, הסיח את דעתי, והחליט "
אני עומד להשתגע. אם עכשיו סנחריב ישמיע "אי-אה" קולני, וסווירק יסביר מה אפשר ללמוד מהטון שבו נוער החמור, אני אתחיל להשמיע בעצמי קולות של בעלי חיים.
"אפצ'י!" התעטש החמור. איזה מזל.
"אתם רואים? הצטנן המסכן, וקיבל נזלת. מה פתאום הוא הצטנן עכשיו? עד היום הוא היה בריא כמו חמור!"
"במחלות של בעלי חיים אני כבר פחות מתמחה," אמר ד"ר סווירק, "מסופקני אם אפשר להסיק מסקנות מהאפצ'י הזה."
"אני לא מתמחה בכלל," אמרתי, "אבל דבר אחד ברור לי – דוד משה, כל סיפור הגנבה לא היה ולא נברא. זה ברור, לפי קיצור שולחן ערוך סימן פז הלכה ג."
"גע גע! אי-אה! קו-קו-ריקו! מו-מו!" צהלו כל החיות במקהלה, ואני נסתי על נפשי.
כיצד ידע בלק את האמת?
פיתרון התעלומה הקודמת: בלק ותעלומת הפיצה הגנובה
אלברטו טען שהוא עוקר בעצמו את הפטריות מהשורש שלהן באדמה, אך פטריות אינן יונקות מהאדמה כמו צמחים רגילים.