היום באוטובוס, הייתי עדה לשיחה שכמוה אני שומעת הרבה בזמן האחרון. אימא התווכחה עם הבן שלה. הילד, שנראה כבר די גדול, בן 10 לפחות, השיב לה בגסות שהיא מעצבנת אותו, שהוא "לא רוצה", ש"תפסיק לחפור לו", ש"אין לו כוח לשטויות שלה". האימא, אגב, לא העזה בכלל להרים או להקשיח את קולה; להפך, היה נדמה שהיא ממש מפחדת שהבן שלה יכעס עליה עוד יותר. היא כמעט התחננה, ואפילו צחקקה במבוכה כשהוא הכריז "טוב יאללה, אימא, הבנו אותך. שקט."
פעם חשבתי שילדים נעשים כאלה חצופים כי הם גדלים אצל הורים ש"מרשים להם הכל". אבל לאחרונה הבנתי שזה לא רק זה. כל החברה שלנו, אם תשימו לב, הולכת ונותנת יותר ויותר חשיבות לעניין הזה של "תהיה אמיתי, תלך עם הלב שלך!", שזה אמנם נחמד מאוד כשזה בא בסרט של וולט דיסני, אבל לא כשזה הולך ונהפך לשגרה של כולם. כשהייתי קטנה, סרטי הילדים לקחו על עצמם ללמד אותנו שצריך "להקשיב ללב", כל עוד אנחנו חברתיים ושומרי-חוק. היום, הסרטים והסדרות לילדים כבר הלכו עם זה ממש רחוק, והדבר שהכי חשוב בעולם זה "להאמין בעצמך" ו"להקשיב ללב", גם אם זה אומר להתקומם מול ההורים שלך, למרוד בחוקי החברה, לא להקשיב לאחרים, ולזלזל במי שמבוגר ממך. וגם בתוכניות טלויזיה שלא קשורות לילדים, תמיד עושים שהדמות ה"טובה" ו"המוסרית" היא זאת שקמה ואומרת: "זאת האמת שלי!
אני אומר לך את כל מה שאני חושב כי אני אמיתי!". הדבר שנחשב הכי גרוע זה להיות מזויף, והגיבור הראשי שאנחנו אוהבים להזדהות איתו הוא תמיד יהיה זה שינאם נאום חוצב-להבות מול החברה או מול ההורים שלו, ואילו הם מרכינים ראש ומתביישים על שהיו לכאורה הורים כל כך איומים. תחשבו, בכמה סרטים ראיתם שהאימא או האבא הרגישו חרפה והתנצלו בפני הגיבור על "שלא האמינו בו" וכו'?? כי שם, מסתבר, יותר חשוב "להיות אמיתי ולהאמין בעצמך" מאשר לכבד את ההורים...