שלום חברים! 1


לפני שבוע, נערך באנגליה ברוב פאר טקס נישואיהם של הזוג המלכותי ויליאם וקייט. צלמים ועיתונאים מכל רחבי העולם  סיקרו את האירוע, וכולם צפו בגינוני האצולה המרשימים של משתתפי הטקס, בדרך שבה היה הכל מאורגן, ברשמיות, בסדר המופתי ובהתנהגותם המכובדת של האנגלים. פרשנים ישראליים במבזק החדשות המיוחד לא הפסיקו לדבר על הלקח שאנו במדינה צריכים ללמוד מהאנגליים, על סדר ועל משמעת, ובעיקר – על איך צריכה מדינה להיראות בזמן אירוע פוליטי כה חשוב, שזה כמובן מנוגד לאיך שאנחנו, הישראלים חסרי הנימוס והסבלנות, מתנהגים.
לפני שנה הייתי באיטליה. כשטיילנו בעיירות היפיפיות שסביב הרי האלפים, והתרשמנו מהניקיון, מהתנהגותם הנינוחה של האיטלקים ומהכבוד הרב שהם חולקים אחד לשני בכבישים (כן, גם בזמן עומס תנועה מרגיז!), לא הפסיק המדריך להזכיר באוזננו כמה הכל בטח מוזר ושונה עבורנו, אנו שרגילים במדינתנו למעט מאוד טיפוח, השקעה או כבוד בתחומים שאלה נדרשים יותר מכל. כבר התחלנו להרהר עד כמה עלינו להתבייש ולרחם על עצמנו, שאצלנו הכל עד כדי כך גרוע. ואז נשא את קולו האדם הקשיש ביותר בקבוצה.
"טוב,” הוא חייך. “העם שלהם חי כאן כמה מאות שנים, ואף אחד לא צריך לעבור מאבטח בקניון. אפשר ללמוד מהם כמה טיפים חשובים. אבל יחסית לשישים שנה, ולמציאות שלנו, אני חושב שדווקא הספקנו לא רע.”
מהרגע שהוא אמר את זה, פתאום הרגשתי אור שממלא אותי מבפנים. העמדה שלו לא הייתה חדשה לי, גם אני החזקתי בה תמיד. בדרך כלל כשהיו מתמרמרים על כמה שבאמריקה ובאירופה הכל טוב יותר, נקי ומסודר יותר, הייתי מאשימה מיד את המצב הביטחוני או האקלימי ועוד כל מיני שעירים לעזאזל. אבל מתישהו הרגשתי שאני מצטדקת, שכן אפשר לשפר את המדינה הזו, שכן יש פה דברים שהם על הפנים, וכל השאר זה רק תירוצים. דבריו של הקשיש לפתע החזירו אותי לפוקוס.
כי נכון, יש בזה משהו – אי אפשר להאשים רק נתונים חיצוניים בחסרונות שלנו – אבל עם זאת, שימו לב שאנו לא באמת "מצטדקים”. למעשה, אנו לא מתפשרים בכלל. במקום לנהל מדינה כושלת, שטובעת בחמסין ובקושי עומדת על הרגליים, עם מאות יהודים שמהגרים אליה מכל העולם ומצטופפים בעיירות עוני וחוטפים כל הזמן ממדינות ערב שמנסות להשמידנו, לקחנו את הארץ הפיצפונת הזו בידיים וב63 שנים הפכנו אותה למעצמה מפותחת ומשגשגת, בנויה לאורכה ולרוחבה ומניבה תוצרת חקלאית ששמעה הולך ברחבי העולם, מגלגלת תרבות משל עצמה, שפה משל עצמה, מטבעות ומנהגים ומועדים שהם כולם ייחודיים רק לה, נלחמת בעוז מול אויביה הענקים ולא מוותרת, לא מתפשרת ולא נסוגה גם ברגעים הכי קשים. אז כן, יש מחיר להתחשלות, היא הפכה את הישראלי לחשדני וקצר-רוח יותר משכנו האירופאי הנינוח, וכן, יש מחיר לחמסין ולשטח המצומצם, הכבישים יותר צפופים והמזג מתחמם בקלות… אבל אם תסתכלו על התמונה השלמה, ותעשו אחד ועוד אחד, אי אפשר שלא להיות גאים במדינה הקטנה והחכמה שלנו, עד שממש בא לחבק אותה בשתי ידיים (ואפשר, כי היא כל כך קטנה). אז אולי להיות אציליים ומנומסים כמו בטקס החתונה האנגלי זו לא המומחיות שלנו, ואולי, באמת עלינו לאמץ מעט משלוות הרוח והסובלנות של אזרח שמעולם לא זכה להיות מוטרד ממבזק חדשות מבהיל על פיגוע… אבל, תודו, שיותר מלעשות לעצמנו עם האצבע "נו-נו-נו" – כמו שעושים כה הרבה אנשי תקשורת ישראליים – עלינו לזקוף לעצמנו אגודל בגאווה. כי את ההישגים שעשינו כאן אף אחד, באמת, אף אחד לא עשה מעולם.
אז בפעם הבאה שמישהו מתלונן על החיים בארץ, שילך לאכול במבה. לא שזה יאיר את עיניו, אך לפחות נקבל ממנו שקט לכמה דקות.
יום עצמאות שמח!
ליאת


מחשבה אחת על “שלום חברים!

סגור לתגובות.