על הָעֵץ פְּרִי תְּאֵנָה, גָּדוֹל, עֲסִיסִי, מְעוֹרֵר תֵּאָבוֹן. הָאִכָּר שׁוֹלֵחַ יָד וְקוֹטֵף אוֹתוֹ, מִשְׁתּוֹקֵק לִנְגֹּס בּוֹ, לְהַרְגִּישׁ אֶת הַטַּעַם הַמָּתוֹק, אֵת הֶעָסִיס. אַחֲרֵי כָּל הָעֲבוֹדָה הַקָּשָׁה, הַפְּרִי סוֹף סוֹף בָּשֵׁל, הָאִכָּר רַק רוֹצֶה לָתֵת בִּיס. אֲבָל לֹא, בַּיָּמִים שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, אֵת הַפְּרִי הָרִאשׁוֹן שֶׁהִבְשִׁיל הָיוּ מַעֲלִים לִירוּשָׁלַיִם, לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ.
